1222
דף הבית >

מֶטַמּוֹרְפוֹזוֹת / נתן אלתרמן

 

על המשורר

 נתן אלתרמן נולד בוארשה בשנת 1910. בית הוריו שימש כמרכז חברתי-תרבותי לאנשי-רוח ולסופרים יהודיים. כשהיה בן 4, חזר עם משפחתו לארץ המוצא – רוסיה. עקב מלחמת העולם הראשונה והפרעות ביהודים, נאלצו בני המשפחה לנדוד עד שבחרו לעלות לישראל בשנת 1925.

דמות המשורר הנודד עומדת במרכז שירי ספרו הראשון "כוכבים בחוץ" (1938). ספר זה עורר תגובות חזקות, נוכח החידוש שבשירים והיה בו כדי לבסס את מעמדו של אלתרמן כמשורר מוביל. נוסף לשירים, חיבר אלתרמן מספר מחזות ותירגם ממיטב הקלאסיקה הצרפתית והאנגלית. הוא נודע במעורבותו החברתית אותה ביטא במאמרים פוליטיים ובפעילות ציבורית.

 אלתרמן היה מזוהה עם תנועת העבודה (מפא"י) ולאחר מלחמת ששת הימים (1967) היה ממייסדי תנועת ארץ ישראל השלמה. הוא פרסם במשך למעלה מ- 24 שנים (1943 – 1967), שירים אקטואליים בעיתון "דבר" בהם התייחס לעניינים מדיניים, פוליטיים וחברתיים. שירים אלו הופיעו במדור "הטור השביעי", ובמהלך השנים הם קובצו בספרים הנקראים בשם זה. רבים מהשירים הביעו מחאה נגד הבריטים ותמיכה בפלמ"ח ובהגנה שלחמו בהם, בחלקם גונו מעשי האצ"ל והלח"י. אחד המפורסמים בשירי "הטור השביעי" הוא "מגש הכסף" (1947) בו נדון מחיר הדמים של הלוחמים שתרמו להקמת המולדת. בשיר ידוע נוסף, "על זאת", מטיח אלתרמן ביקורת קשה על פשע מלחמה שביצע חייל ישראלי באדם פלסטיני חף מפשע. בשירי "הטור השביעי" בחן אלתרמן סוגיות מוסר בדרך של כתיבה נוקבת וסאטירית. ראש הממשלה דוד בן-גוריון כינה את אלתרמן "נתן החכם", והיה קשוב מאוד לעמדותיו שבוטאו ביצירתו הפוליטית. מבקריו של אלתרמן, ראו בו "משורר חצר" של השלטון, זאת למרות שבשיריו לא חסך ביקורת על החלטות ההנהגה ותפקודה.

 ב- 1935 נישא נתן אלתרמן לשחקנית תיאטרון הקאמרי רחל מרכוס, וב- 1941 נולדה בתם היחידה תרצה, לימים המשוררת תרצה אתר.

 אלתרמן זכה בפרס ישראל לשירה ב- 1968 ונפטר בתל-אביב ב- 1970, בהיותו בן 60.

נושא השיר מטמורפוזות

השיר "מטמורפוזות" התפרסם ב- 1945 במדור "הטור השביעי", ועניינו מחאה כנגד החברות הטוטליטריות, דוגמת אלו שאפיינו את גרמניה, רוסיה ואיטליה.

בשיר נמתחת ביקורת לעגנית כנגד התנהגות ההמון בחברה, הנופל קורבן לשטיפות מוח למיניהן. במרכז השיר ניצבת תגובה לידיעה עיתונאית שולית לכאורה, בדבר דמותו של קוף אחד בגן חיות, אשר אולף להצדיע במועל יד, כדרך תנועת הפשיזם.

 פשיזם – תנועה לאומנית קיצונית הדוגלת במשטר דיקטטורי המשעבד את המוני העם, מדכא חופש מחשבה וביטוי, ומאמין כי החזק הוא גם הטוב והצודק. הלאום הוא ערך עליון, ומיעוטים שונים מהווים מוקד לשנאה, לאפליה ולפגיעה. התפישה הפשיסטית רואה את הפרט כמשרת השלטון ולא את השלטון כמשרת הפרט.

 בשיר זה בוחן אלתרמן כיצד ההמון מחליף את זהותו בהתאם לרוח השלטון המניעה אותו. הוא עורך מעין השוואה בין האדם לבין הקוף, ובסופה נראה כי לשני יש עדיפות על הראשון.

 כותרת השיר

מטמורפוזה – שינוי מהותי של הוויה. ישנן כל מיני מטמורפוזות:

1) שינוי צורה, מעבר מצורה אל צורה, גלגול.

2) במיתולוגיה, גלגול בני אדם באלים, בבעלי חיים, בצמחים ועוד, ולהפך.

3) בביולוגיה, התפתחות של יצור מן העובר, גלגולי חרקים (למשל מגולם לפרפר).

4) בספרות, למשל גרגור סמסא ההופך מאדם לג´וק בסיפור "הגלגול" מאת קפקא.

אלתרמן בחר בשם לועזי זה בכדי להעצים את האירוניה שבשינוי הרדיקלי שעובר ההמון כתוצאה מחילופי שלטון אחד בשלטון אחר, ומעיד בכך על קלות הדעת המאפיינת את בני-האדם ההולכים כעדר שטוף-מוח אחרי רעיונות מתחלפים. דווקא הקוף מתגלה כאנוש בעל מודעות העומד על עקרונותיו, בניגוד לאדם החלש.

תוכן השיר ומשמעותו

מוטו השיר – המוטו הוא ציטוט של ידיעה עיתונאית בדבר הנהלת גן החיות שהיתה "גרורת הציר" (כלומר נאמנה לדרך שלטון מדינות הציר: גרמניה, איטליה, יפן), אשר מתלבטת מה לעשות בקוף שלמד להצדיע לפי הנוסח הפשיסטי, וכעת עם נפילת הפשיזם, צריך למצוא פתרון לבעיית התנהגותו.

בית 1 – בבית הראשון יוצר הדובר הקשר בין הידיעה העיתונאית לבין הצורך להגיב עליה. זוהי פתיחה עקרונית לשיר, בה החזרה הכפולה על המילים: "ידיעה שכזאת" מדגישה את חשיבותה. אף שמדובר לכאורה בעניין שולי ומגוחך, מבקש המשורר להצביע על חשיבותה. הוא קובע שמדובר ב"טרגדיה של קוף", אך ברור שזוהי אמירה צינית, מאחר והקוף איננו מודע באמת לחילופי השלטון, לכן עבורו, מן הסתם, אין מדובר בטרגדיה.

 בית 2 – תיאור הקוף העלוב, שהיה מאומן לשעשע את פקידי המשטר ואת הקהל השבוי ברוח הפשיסטית. החריזה בין "הארטיסטי" וה"פשיסטי" רומז לשקריות שבתפישת העולם הזאת. הפשיזם הוא כמו משחק בהצגה, ובני-האדם מולכים שולל ומאמינים שזה הדבר האמיתי. במילים אחרות, ניתן לראות בפשיזם מעין מסכה אידיאולוגית המכסה על מהות שעניינה שלטון כוחני ודריסת חירות האדם.

בית 3 – בבית זה מתואר הקוף הממושמע, המציית בנאמנות למנהיג הטוטליטרי כובש הארצות, ובהריעו לשליט, הוא למעשה משרת את התפישה הפשיסטית לפיה על הפרט להלל, לאהוב ולהתבטל בפני המנהיג. הזדקפות הקוף נוכח תמונת המנהיג מעצימה את עליבותו, זאת באמצעות הלעג המופנה לרעיון פולחן האישיות המקובל במשטרים טוטליטריים. בתמורה להתרפסות הזאת, הוא זוכה בשכר אגוזים וספגטי (רמז לפשיזם האיטלקי בראשות מוסוליני של שנות ה- 20). כמובן שיש להקביל את הקוף הן למנהיג (המשעשע את העם כדרך להשגת תמיכתו) והן להמון, שגם זוכה ל"אגוזים וספגטי" בתמורה להליכתו העיוורת אחרי המנהיג. אזכור החולצות החומות, השחורות והירוקות מעיד על התייחסות המשורר לחברות פשיסטיות שונות, ולא רק לזו האיטלקית.

בית 4 – המשורר מבהיר את ההקבלה בין הקוף לבין מיליוני בני-האדם באירופה שנהגו בדיוק כמוהו, כלומר בהתרפסות עלובה לרגלי מנהיגי הפשיזם. המשורר תוהה מי מחקה את מי – הקוף את העם (ועל כך אין לתמוה שהרי מדובר בקוף) או אולי להפך, העם שמחקה את הקוף, מה שמעיד על טיפשותם של בני האדם, אשר בנחיתותם המוסרית, מתנהגים כחיות.

בית 5 – בבית זה מתוארת תפנית היסטורית: "אך פתאום בא הקץ." מדובר במהפך פוליטי, בו מתמוטטים משטרים פשיסטיים ומוחלפים בסוגי משטרים אחרים. ההמון מגיב מיד ומחליף את סמליו (ביטוי מזלזל לקידוש סמלים חסרי משמעות), לעומת הקוף שנותר לבדו, נאמן לערכיו הקודמים, תמה על השינוי שהתחולל.

בית 6 – תיאור המטמורפוזה שעובר המון האדם. בקלות רבה החליפו בני-האדם את נאמנותם מהשקפת עולם אחת לאחרת. אין להם בעיה להצדיע באופן אחר, בעוד שהקוף, שכה טרח ולמד במאמץ רב להיות נאמן להשקפת עולם אחת, מתקשה ואולי מסרב להחליפה בן רגע בהשקפת עולם אחרת. על כן, הוא "מצטנף ועוצם העיניים וראשו העייף מסתחרר, מסתחרר." הוא לא יכול לשאת את המהירות והקלות בהן בני-אדם משנים את דעותיהם.

 בית 7 – המשורר מדגיש את האבסורד שבהתנהגות האדם, אשר מחליף את נאמנותו ללא קושי. הוא מתאר את ההמון ה"מנגן להפליא על אותה התזמורת, גם ישר גם הפוך, באותה הדבקות", כלומר גם כשהמהות מתהפכת, ההמון נותר מיומן בדבקותו העיוורת. זהו ביטוי לעגני נוסף לחדלונם של בני-האדם מול רעיונות מתחלפים. מה שנותר זו הדבקות ברעיון ההתמסרות (להבדיל מחירות מחשבתית המעודדת התנגדות ומרי), וכך אין פלא שבני-האדם נסחפים בהמוניהם אחרי מי שמפתה אותם טוב יותר להאמין בשקריו.

בית 8 – המשורר מעצים את חולשת ההמון בכך שהוא משווה בין הקוף שאיננו מסוגל להחליף בקלות את השקפתו, לבין ההמון המדומה לקוסם ולאקרובט, שבקלות רבה משנה את זהותו. הקוף מוצג כאן כמי שחושב ומתחבט בדעתו, ואילו ההמון מוצג כמי שפועל כמו פתי המאמין לאשליה המאפיינת לוליין וקוסם בקרקס.

בית 9 – הבית האחרון בשיר מתאר את העידן החדש, זה שהגיע עם החלפתה של אידיאולוגיה ישנה באידיאולוגיה חדשה. גן החיות, סמל העולם הישן, מואפל ובעיר המסמלת את העולם החדש, נשמעת שמחת חצוצרות הניצחון. הכוכב במרומים, עשוי לסמל איזו ידיעה גבוהה, הוא מעין סמן-דרך כמו כוכב הצפון (והמצפון), והוא יודע: "לא הקוף הוא גיבור הטרגדיה הזאת." זו הצהרה הפוכה מהנאמר בפתיחת השיר: "ידיעה שכזאת היא טרגדיה של קוף." מתברר שהגיבור הטרגי הוא האדם ולא הקוף. בני-האדם שהתגלו בחולשתם האנושית-מנטלית, בהליכתם שולל אחרי פיתויים המתגלים כאשליות, למעשה אחראים לקלות הבלתי נסבלת בה מתרחשים עוולות בעולם.

 

אמצעים אומנותיים / דרכי עיצוב

 סגנון כתיבה – השיר כתוב בסגנון סיפורי. הוא מתאר התרחשות הנוגעת לשלוש דמויות מרכזיות: המנהיג, המון העם, הקוף. עלילת השיר עוקבת אחר השפעת שינוי השלטון על ההמון ועל הקוף האחד.

 סמל הקוף – הקוף נתפס כבעל-חיים נבון, האחרון בשרשרת האבולוציונית שלפני התהוות האדם. אף על פי כן, מבחינה תבונית, הוא נחות ביחס לאדם. השיר יוצר אנלוגיה בין האדם והקוף, שבסופה מתגלה הבדל המעמיד את הקוף מעל האדם. הוא מתגלה כמי שנחוש ונאמן לעקרונותיו (בניגוד לאפיונו הסטריאוטיפי כמחקה – "קוף אחרי בן-אדם"), בעוד שהאדם משנה את דעתו בקלות, בהתאם לרוח ההמון הסוחפת. האדם נחשף כחלש אופי, כמי שמוותר על אמונתו לטובת הבטחות לעתיד טוב יותר. כך הופך סמל הקוף לאמצעי אירוני המדגיש את נחיתות האדם ועליבותו האנושית. העובדה שהשיר מתאר חיי גן חיות מוסיפה אף היא לאנלוגיה בין האדם לחיה, ויש בה כדי לרמוז שהעולם בו אנו חיים דומה לגן חיות.

 האנשה – האנשת הקוף מעצימה את יתרונו על האדם. בניגוד לאדם, הקוף חושב ומהרהר במתרחש סביבו. הוא מתקשה לשנות את התנהגותו בהתאם לחילופי המשטרים, ואין הוא מושפע מהתנהגות הרוב. הוא נותר נאמן לערכיו, אף שהדבר מעמיד אותו במצוקה קשה.

 מטאפורות – "רבים נתפסים לסחרחורת בראותם איך אותו ההמון השקוד מנגן להפליא על אותה התזמורת, גם ישר גם הפוך, באותה הדבקות." – באמצעות ציור לשוני זה, ממחיש המשורר את צביעות ההמון המנגן באותה התזמורת, היום מסר אחד ולמחרת מסר אחר. מטאפורת התזמורת רומזת לעניין ההמון (ריבוי נגנים) בו הרוב הסוחף גורר אחריו את הפרט להחליף השקפת עולם. מה שנשאר זהה היא הדבקות (האירונית) ביכולת לשנות דעה בקלות ולהתאימה לרוח של אותה תקופה.

 חזרות – השיר נפתח באנאפורה: "ידיעה שכזאת..." ומדגיש את עמדת המשורר בכך שחשוב להתייחס לסיפור הקוף בגן החיות, אף שמדובר בידיעה שולית שהיא בגדר קוריוז. חשיבות ההתייחסות לידיעה נובעת מכך שהיא מלמדת דבר חשוב, לא על הקוף העלוב, אלא על האדם המתגלה בעליבותו המנטלית.

חזרה נוספת על המילה "מסתחרר", מדגישה אף היא את עליונותו של הקוף על האדם. הוא מספיק רגיש כדי להגיב בסחרור למתרחש, בעוד האדם נוהג כחסר דעת.

חריזה – החריזה בשיר יוצרת נימה קלילה ומחויכת, אך למעשה היא מעצימה את האירוניה, שהרי מדובר בנושא הרה-גורל: הקלות בה בני-אדם נסחפים כעדר אחרי רעיונות שעלולים להיות הרסניים ואכזריים.

 אירוניה – המשורר משתמש באירוניה כדי לעצב את ביקורתו על בני-האדם. תחילה הוא מציג את הקוף כקורבן הטרגדיה, אך בסיום מבהיר שבעצם האדם הוא הגיבור הטרגי, והוא במעשיו אחראי לנוראות המתרחשות בעולם. הצגת הקוף כמי שמציית באופן טוטלי למנהיגו הופכת אירונית, כאשר מתברר, שהאדם גרוע מן הקוף, בכך שהוא מחליף את נאמנותו ממנהיג למנהיג, ללא מאמץ וללא מחשבה מעמיקה. כך ניתן להסביר למשל איך חברה תרבותית ומשכילה החליפה את זהותה ובחרה במנהיג קיצוני שסחף את עמו לרצח עמים אחרים, או איך חברה יכולה להתנער מעברה ולבחור בעתיד בדרך שונה, מבלי שהיא עורכת חשבון-נפש ונוטלת אחריות על מעשיה הפושעים.

 סיכום

השיר "מטמורפוזות" פורסם ב- 1945, והוא מבטא את עמדתו של אלתרמן כלפי ההמון המחליף את זהותו האידיאולוגית ללא קושי. הרקע לכתיבת השיר היא נפילת המשטרים הפשיסטיים של אירופה במחצית הראשונה של המאה ה- 20, אך הוא רלוונטי גם לימינו, מאחר וגם היום ישנם משטרים אפלים הסוחפים אחריהם את המון העם לתמיכה בהשקפות עולם אלימות (למשל אירן, צפון קוריאה ועוד). אלתרמן מבקר בצורה סאטירית את המטמורפוזות האנושיות, ולמעשה מזהיר מפני הסכנה שבציות עיוור לכל מיני משטרים החורטים על דגלם כוחנות ולאומנות. השיר קורא לאדם להתעורר, להיות שיפוטי, להפעיל את שיקול דעתו ולא להיסחף אחרי מנהיגים המפזרים הבטחות חסרות כיסוי. יתרה מכך, השיר מצביע על הסכנה שבהליכה אחר העדר, שלעתים הופכת מניע לביצוע עוולות מוסריות נוראות.

אף שהשיר עוסק במתרחש באירופה במחצית הראשונה של המאה העשרים, הוא מעלה תהיות הנוגעות לישראל של היום. האם החברה הישראלית מכילה בתוכה קבוצות המקדמות הלך-רוח פשיסטי?

 

דואר נע מנשה, 37810  טל. 04-6189900, פקס. 04-6189922
Blacknet.co.il - בניית אתרים