756
דף הבית >

כל שושנה / זלדה

על המשוררת

"האהבה שבלב לכל נברא בצלם, הלא היא המתנה הכי נפלאה שיש לאדם" (זלדה).

זלדה שניאורסון-מישקובסקי (1914 – 1984) נולדה לשלום שלמה ורחל שניאורסון בעיר יקטרינוסלב שברוסיה . דמות אביה - צאצא של האדמו"ר "הצמח צדק", האדמו"ר השלישי בשושלת האדמו"רים של חב"ד – ודמות סבה (שהיה אחד מחשובי חסידי חב"ד) שמתו בעודה צעירה, השפיעו רבות על נפש הילדה, שכבת יחידה אמרה בשנת האבל 
´קדיש´ 
בכל בוקר על אביה. זלדה היא בת דודתו של הרבי מלובביץ´ האחרון והיא גדלה בחצר חב"דית.

בגיל11 (1926)  עלתה משפחתה לארץ והתיישבה בירושלים  שם למדה בביה"ס לבנות "שפיצר". לפי סיפוריה, היו שנות ילדותה בירושלים עצובות בשל המצב הכלכלי הקשה והאווירה המחמירה בבית הספר. המצב השתנה כשעברה ללמוד סמינר למורות, שם הושפעה רבות ממורים בעלי שם כעקיבא ארנסט סימון ופייבל מלצר, בנו של הרב איסר זלמן מלצר. לאחר מכן, התפרנסה מהוראה.  בגיל 35 (1950) התחתנה עם חיים אריה מישקובסקי, בוגר ישיבת חברון   שעבד כפקיד ורואה חשבון. לזוג לא נולדו ילדים. ביתה נודע בדלתו הפתוחה לכל אורח שביקש לפגוש את המשוררת האהובה. היא נהגה לדקלם לאורחיה שירים מתוך זיכרונה. "האהבה שבלב לכל נברא בצלם, הלא היא המתנה הכי נפלאה שיש לאדם", נהגה לומר.

שיריה התפרסמו בעיקר במדורים ספרותיים של העיתונים. ספרה הראשון "פנאי" יצא לאור בשנת 1967 בהוצאת הקיבוץ המאוחד. השירים צמחו ברובם מתוך המציאות היומיומית. השפעת תורת החסידות  ניכרה בהם, אך יחד עם היותה אישה דתייה, היא התאפיינה בפתיחות כלפי העולם הרחב והיו לה ידידים חילוניים רבים. זלדה זכתה לאהדה רבה מצד רבים שרוו את היופי שבשירתה, הפכה למשוררת שיצירותיה נלמדו בבתי-הספר ובאוניברסיטאות והוקרה על-ידי הממסד הספרותי שהעניק לה פרסים ספרותיים חשובים.

מבוא
 
השיר "כל שושנה" הופיע בספר "פנאי" (הקיבוץ המאוחד, 1967). זהו שיר לכאורה פשוט, מאחר ואין בו מורכבות ציורית, לשון מפותלת או אסוציאטיביות חידתית. הבחירה בכותרת המכלילה "כל שושנה" רומזת לצמצום אפשרויות באשר למשמעותה הסמלית של השושנה – בחינת כל השושנים הם היינו-הך. אך יחד עם זאת, קריאה בשיר מתוך הישענות על הקשרים שונים, עשויה להעשיר את היצירה בתובנות רבות. "כל שושנה" יכול להיקרא כשיר אהבה, כשיר פוליטי, כשיר מיסטי-דתי   וכשיר טבע. הסימבוליזם האירופי ייחס קדושה ליופי ולחוויה האסתטית והפך אותם למושא של פולחן מיסטי. היות והשושנה בשיר מתפקדת כמטאפורה, יש בה כדי להוביל את הקורא בין עולמות רעיוניים שונים ומגוונים ובכך תפארתו של השיר. 

פרשנות מילולית ומשמעותה

בית א´: זיהו השושנה כאי של שלום מובטח ונצחי. הגלישה של השורה הראשונה לשנייה יוצרת מתח מוגבר, מאחר שלמילה "אי" ישנם שני פירושים. האחד – שטח יבשה המוקף מים מכל עבריו (הגדרה המזמנת אסוציאציה קסומה אך גם מאיימת של אי בודד או אי אבוד). השנייה – לא, אַיִן, העדר. משמעות נוספת למילה "אי", שמקורה בארמית, היא זעקת "אוי". למרות זאת, בקריאת הבית הראשון, נוצר הרושם המעודד כי בכל שושנה ניתן לראות אי של שלום מובטח ונצחי, במה שנדמה כהתגלמות האושר. מדובר באושר מיידי ונגיש שכל אדם יכול להשיגו.

בית ב´: פיתוח תמונת השושנה. אותה שושנה שהיא למעשה אי של שלום, מכילה בתוכה ציפור ספירית. הציפור היא סמל מובהק לחופש והספיר היא אחת מאבני החושן היקרות (שמות, כ"ח, 18). נוצרת תמונה הרמונית של חירות מופלאה המגיעה לשיאה באמצעות הכינוי לו היא זוכה "וכתתו". הארמז המובלט מזמין אל השיר את הסמל המקראי האולטימטיבי לשלום – חזון אחרית הימים: "ושפט בין הגויים והוכיח לעמים רבים וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" (ישעיהו, ב´, 4). פירוש המילה "וכתתו" – ניפצו, שברו, השמידו; הבחירה דווקא במילה "וכתתו" מתוך כל חזון השלום איננה מקרית כמובן. היא רומזת לכך שהשגת השלום כרוכה בסוג של שבירה והרס. אמנם מדובר בהחרבת כלי-המלחמה והפיכתם לכלי-עבודה, אך בעצם פעולת השינוי יש אלימות, שההיסטוריה מלמדת כי לעולם אין היא מסתיימת באמת.

בית ג´: פתיחת הבית במילה יחידה בשורה "ונדמה", מערערת קמעה את הנחרצות האופטימית שאפיינה את שני הבתים הראשונים. יש כאן נימה זהירה ומזהירה שאולי מדובר בבדיון. ואכן ההמשך מוכיח שמדובר באשליה, בטעות אופטית. החזרה המרובעת על המלים "כה קרוב" מעצימה את התחושה שהאושר, המגולם במלים: "אור", "ניחוח", "שקט" - הוא בהישג יד ושבאמת השושנה, שהיא חיזיון אי השלום המובטח, קרובה ביותר להגשמה. שתי שורות הסיום של השיר מטפיחות את המציאות על הפנים – כדי להגיע אל אותו אי, יש לחצות את ים האש. מתברר שים של אש מפריד בין האדם לבין השגת השושנה. זוהי התהום הפעורה בין החלום לבין האפשרות להגשימו. סוף השיר מעקר את החומרים המופלאים שהוצגו במהלכו – השושנה, שבתוכה אי, שבתוכו שלום, שהוא מובטח, והוא נצחי, ובו ציפור, שהיא ספירית, ששמה "וכתתו" – כל אלו המוקפים אור, ניחוח ושקט טהור, נידונים להישרף בים האש.

ארבע קריאות שונות בשיר

שיר אהבה – הזיהוי המטאפורי האפשרי בין פרח השושנה לבין הנפש, מציב את השיר בעמדה של התבוננות ברגש האהבה. השושנה היא הביטוי לקשר האפשרי בין בני-אדם. היא סמל לנפשו של האדם המסוגל להעניק ידידות ללא תנאי. אלה הם השלמות והיופי שבנפש האדם ובנפש זולתו. ההתפתחות הדרמטית בשיר עשויה לבטא מצד אחד את הערך המטאפיסי שייחסה זלדה להתקרבות אל פנימיותו של הזולת, ומצד אחר, את מודעותה לקושי העצום שיש בכך. ההיפוך שמתרחש בסיום השיר מסמן את כל מה שנאמר לאורכו כאשליה נאיבית. לפתע מואר השיר כולו באירוניה ובספקנות. אמנם הזולת הוא אי של שלום מובטח ונצחי (הפוטנציאל לקשרי אהבה הוא אין-סופי), אך התחושה שהוא "כה קרוב" ובהישג-יד היא טעות מאכזבת. בכדי להגיע אל אותו מיצוי של שלמות, יש לחצות את ים האש – מעשה הדורש מאמץ על-אנושי, הרואי ממש, ואולי אין הוא בכלל בגדר האפשר. מכאן, שבקריאה זו מוסחת דעת הקורא אל מחוזות ההתקשרות האנושית, והיא מציעה התבוננות עגומה בנכזבות האהבה שבין בני-אדם.

שיר פוליטי – הקריאה הפוליטית בשיר מתבקשת לאור השימוש החוזר במילה "שלום", ובמלים נוספות בעלות קונוטציות מדיניות-לאומיות, והן: "וכתתו" (על הקשרה המקראי כסוף שיבוא על המלחמות באחרית הימים), ו-"אש". מטרת השיר בקריאה זו היא לפקוח את עיני התמימים, הסבורים כי השלום הוא חזון בר-מימוש. השיר בונה ציפייה שהשלום כה קרוב, עד כדי כך שניתן לראותו, להריחו, לשמעו ולהשיגו, אלא שהאמת שונה בתכלית. כנראה שתידרש עוד שפיכות-דמים רבה, עד שניתן יהיה לחצות את ים האש, אם בכלל. השיר מעורר תחושה מצמיתה שמציבה את השלום כחיזיון תעתועים. מתברר כי השלום הוא תמיד מעין אי המוקף כולו בנחשולי המלחמות המאיימים להטביעו. רק לאחר שהאדמה הופכת רווית דם, נעתרים הצדדים הנצים לפתוח את נפשם ולהידבר על אפשרות השלום. הניגוד הצורם בין סירה (כלי שיט זעיר ומוגבל) לבין ים האש (סמל למציאות מטביעה ושורפת), מותיר בתום הקריאה רושם עז של ייאוש. אך אף על פי כן, הקריאה הנחרצת: "קח סירה וחצה את ים האש" – נתפשת לא כהזמנה פושרת, אלא כדרישה לצאת בשליחות מוסרית, שאין עליה עוררין – "סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו" (תהלים, ל"ד, 14).

שיר מיסטי-דתי - זיהוי דמותה של זלדה כאישה דתייה לצד הארמז המקראי המוכר שבשיר, מכוונים אותו אל הפן המיסטי-דתי – מה גם שהשושנה ידועה כסמל ההוויה של קדושה לעולמות עליונים, אשר המגע עמם כמעט בלתי-אפשרי. במובן זה, "כל שושנה" הוא שיר על התנסותו הכושלת של האדם להתקרב לאלוהים. ככל שינסה האדם להתמזג עם אלוהיו, לעולם הוא נידון להידחות. זהו מוטיב מוכר משירת הקודש בימי הביניים (שירת "רשות לנשמת"[1][1]), שתפקידו להמחיש את גדולת האל אל מול קטנות האדם. אין בהכרה זו בכדי להמעיט מרצונו של האדם להמשיך ולנסות להתקרב לאל, דבר שבולט בהשקפה החסידית שביקשה להגביר את התכוונות האדם בתפילותיו לאלוהים.

שיר טבע -  כותרת השיר יוצרת ספק באשר לנושא השיר. לא ברור אם השיר עוסק בפרח או באדם. קריאת השיר מסגירה במהרה את משמעויותיו הציוריות של הפרח כמסמל האדם, ואף על פי כן, ניתן לקרוא את "כל שושנה" כשיר טבע.[2][2] אפשר שהתיאורים השונים נועדו לסמל את השושנה ולא בהכרח שהשושנה מתפקדת כמסמלת שלהם. בקריאה כזאת, הופכת השושנה לנציגתו של הטבע, שעל פניו מכיל בתוכו הרמוניה ויופי המגולמים בכינויי השלום, הציפור הספירית, הניחוח, שקט העלים ושלמות הקיום ששורשיה בחזון אחרית הימים. אותה מראית-עין של קדושת הטבע ושלמותו מתנפצת עם הצגתו כאי המוקף ים אש. יופיו של הטבע, ניחוחו, השלווה הנעטפת בו – כל אלו נתונים בסכנת הכחדה מאיימת. כיום כבר ידוע כי האדם הוא אויבו האכזרי ביותר של הטבע, ורבים מאסונות הטבע הפוקדים את העולם הם תוצאה להתנהגותו ההרסנית של האדם. לפיכך, בקריאה זו ניתן למצוא ביקורת כנגד ההתבוננות (ההבנה) המוטעית של האדם בטבע. לכאורה קסמו נמצא "כה קרוב" על מראותיו, ניחוחותיו ושלוותו הבטוחה, אך למעשה אין זו אלא מראית-עין מבלבלת. אין שלום ואין אור ואין ניחוח ואין שקט – יש אי (במובן של אין, העדר) של כל אלה, הטבע חסר אותם - והאדם, גם אם ייקח סירה (ינסה לשנות, לתקן), לא יוכל באמת לחצות את ים האש (הרס הטבע), שהוא עצמו יצר.

קולנוע מדבר שירה – דיון בין-תחומי: הצעות להמחשה

השיר "כל שושנה" מעמיד מתח חריף בין אידיאל גבוה לבין מציאות בה האידיאל הזה נראה קרוב, אך למעשה אין הוא ניתן למימוש. יצירות קולנוע רבות עוסקות ברעיון זה הבא לידי ביטוי במגוון רחב של סיפורי עלילה.

הסרט "חתונה מאוחרת" (דובר קוסאשווילי, ישראל, 2001) מתאר את אפשרות הבחירה האותנטית של הגיבור באהובתו כאי של שלום המוקף בים אש. לבחירה הטבעית באהבה לאישה "אחרת", אין מקום בעולם ערכים שמרני ומדכא. האשליה של הגיבור זאזא כי יוכל לממש את האהבה בהיותו אדם בוגר, משכיל ואחראי למעשיו, תתנפץ אל מול חומות הגזענות של הוריו החשוכים. הוא אמנם מנסה למרוד, משלה את עצמו ואת אהובתו שהמרד יצלח, אך לבסוף, הוא מכיר בחולשתו ומוותר. 

הסרט "השיבה" (אנדריי ז´אגינסטב, רוסיה, 2003) הוא דוגמא נוספת לאושר נראה לעין שסופו בהתפכחות כואבת. זוהי דרמה אנושית, מרגשת ומלנכולית העוקבת אחר שני אחים החוזרים הביתה יום אחד ומופתעים למצוא את אביהם ישן בחדר השינה. הבנים אינם מבינים, האב עזב עשר שנים קודם לכן ומאז לא ראו או שמעו ממנו דבר. האחים שונים זה מזה ומגיבים אחרת: האחד מאושר, השני ספקן. בעזרתה של תמונה ישנה ודהויה הם מנסים להחליט האם הזר שישן בביתם הוא באמת אביהם. איפה הוא היה כל הזמן הזה? ולמה הוא חזר עכשיו? הבנים נוסעים עם אביהם אל אי מרוחק, פראי ונטוש, מסע פיסי ונפשי  מתיש ודרמתי, שאולי בסופו ימצאו תשובות לשאלות שהפכו את חייהם על פיהם. גם סרט זה יכול להמחיש היטב את הפער בין האידיאל של חידוש הקשר עם האב הנעדר ששב במפתיע ומבקש להכיר מחדש את ילדיו, לבין המציאות המצמררת בה אותו אב מופיע כדמות מסתורית, אלימה ונטולת רגשות חמלה – ועל ילדיו להתמודד עם שיבתו המאוחרת והמפחידה. כל סצנה יוצרת את התחושה שמשהו אכזרי עומד להתרחש בכול רגע. אם זה האי שריק מאדם, אם זה מזג האוויר הגשום והאפרורי לאורך כל הסרט, אם אלה ההתפרצויות האלימות של האב. אפילו הסירה שקשורה במוט על החוף נראית כאילו היא רוצה להימלט מהאי ולהיסחף אל תוך הים ולא לחזור. תמונה זו עשויה להמחיש היטב את תמונת הסירה והאי בשיר של זלדה. בשתי היצירות נדמה כי החיבור האנושי קרוב ואפשרי, אולם בשתיהן חיבור זה מחייב את חציית ים האש.

הסרט "אוונטי פופולו" (רפי בוקאי, ישראל, 1986), ממחיש את התהום הפעורה בין אי השלום ובין ים האש. הסרט מתאר את ה- 11 ביוני, 1967, לאחר שהאו"ם הכריז על הפסקת אש בין ישראל ומצרים. מלחמת ששת-הימים עומדת להסתיים. שני טוראים מצריים תועים חסרי תקווה במדבר סיני . הם מבקשים לחצות את תעלת סואץ ולהגיע לביתם בשלום. בדרכם הם נתקלים, בין היתר, באו"מניק הרוג, שבג´יפ שלו יש בקבוק וויסקי שבו הם מרווים את צימאונם ומשתכרים, ובקבוצת חיילים ישראלית אליה הם מצטרפים בנדודיהם. המיוחד ב"אוונטי פופולו" הוא בחדשנות שוברת המיתוסים שבו. החייל המצרי דומה באנושיותו למיתוס החייל הישראלי – יש לו שם, יש לו פנים, יש לו זהות, יש לו עבר ועתיד. הוא מוצג כמשכיל והומניסט. לעומת זאת, החייל הישראלי מוצג כעצלן וסדיסט, כאנטי-תזה לצבר הגברי, האינטלקטואל, יפה-הבלורית. המפגש בין שלושת החיילים הישראלים ובין שני החיילים המצרים הוא תחילתו של מסע רגלי במדבר ובמקביל מסע להכרת נפש האויב. הפחד והדחייה המאפיינים את ראשית המפגש, הופכים להתהוות קשר שיש בו מחויבות מוסרית הדדית. זהו הפן שניתן להקבילו למתרחש בשיר "כל שושנה". המונולוג השיקספירי (מתוך "הסוחר מוונציה") של החייל המצרי חאלד הצמא למים, יכול להקביל לציפור הספירית של זלדה:יהודי אנוכי, האין ליהודי עיניים? האין ליהודי ידיים, איברים, רגשות, חושים, אהבות, יצרים? האין הוא ניזון מאותו מזון, נפגע מאותו נשק, לוקה באותן מחלות, נרפא באותן תרופות, באותו חום ייחם לו בקיץ, ובאותו קור ייקר לו בחורף, כמו הנוצרי? אם תדקרונו, הלא ניזוב דם? אם תדגדגונו, הלא נצחק? ואם תרעילונו, הלא נמות?"[3][3]  השאלות של שיילוק הן סמל אפשרי לחזון השלום של ישעיהו הנביא. אם השושנה מסמלת קשר אנושי, הרי שדברי שיילוק היהודי הם הביטוי הרוחני לאחווה בין בני-אדם שונים. עובדה האירונית היא שהמונולוג נשמע מפי החייל המצרי, בעוד זה הישראלי תוהה: "מה הוא מקשקש?" וזהו רמז אפשרי המקביל למילה "ונדמה" בשיר. 
   אחת מהסצנות המקסימות בסרט, היא כאשר החיילים הישראלים משלימים עם הצטרפות האורחים המצרים ויחדיו הם יוצאים בדרכם הלא-נודעת במרחבי המדבר. המצלמה מתמקדת ברגליהם הצועדות במדבר, מבלי שניתן לזהות למי שייכות הנעליים השוקעות בחול. כאשר המצלמה מתרוממת וקולטת בצילום תקריב את החיילים, הם צועדים אל עבר השקיעה ורק צלליותיהם נראות. כך הופכים החמישה לחבורה מאוחדת מבלי שניתן לזהות מי הוא מי. החיילים המצרים סוחפים את עמיתיהם הישראלים בשירה: "אוונטי פופולו" (המנון הקומוניסטים האיטלקים – "בנדיירה רוסה", שפירושו "קדימה העם"). למרות המלים האירוניות, אור השושנה וניחוחה נראים כעת קרובים מאי-פעם. הישראלים מקבלים את המצרים ונדמה כי מראם הזר וריח גופם הדוחה (הספוג באלכוהול) לא מהווים יותר מחסום להידברות ולהכרה מתוך כבוד הדדי. 
   בהמשך, מבקשים הישראלים לחמוק מהמצרים ה"נדבקים" אליהם, וכאן יופיע במלוא עוצמתו ים האש. החיילים הישראלים נכנסים בלי משים לשדה-מוקשים. זו טעות טרגית מאחר ושלט אזהרה כתוב בערבית התריע על הסכנה. אם לא היו נוטשים את החיילים המצרים מאחור, בוודאי היו ניצלים מפגיעה. למרות זאת, נחרדים המצרים לשמע קול הפיצוץ ורצים לסייע לחיילים הישראלים תוך סיכון עצמם. זוהי תמונה מרגשת ביותר, משום שהיא מביעה כאב אותנטי של בני-אדם על זולתם, תוך נטרול מוחלט של דעות קדומות והתעלמות ממטען רגשות עמוס שמקורו בסכסוך היסטורי וביטויו במלחמה עקובה מדם שטרם הסתיימה. החיילים המצרים נתקלים בכוח ישראלי שלא מבחין בכוונותיהם הטובות. הם מנסים להימלט לצידה המצרי של תעלת סואץ, ולמרות שהם לא אוחזים בנשק, הם נורים למוות. כאן ים האש מקבל ביטוי ויזואלי עז. החיילים חסרי האונים רצים לעבר הגדה המצרית, אי המבטחים נראה לעין: המרחק אל האור, אל ניחוח הבית אל שקט השלום "נדמה כה קרוב", אך כדורי החיילים הישראלים והמצרים היורים אלה באלה, מחוררים את גופם והופכים את ים סוּף לים של אש. הסרט מסתיים בנימה קודרת, הדומה לסיום השיר. בשתי היצירות נבנתה האשליה כי אי השלום הוא בר-השגה, ובשתיהן מתברר שאי זה מוקף בים אש ואין די בסירה כדי לחצותו.

הסרט "גמר גביע" (ערן ריקליס, ישראל, 1991) מתאר את כהן, חייל מילואים ישראלי, שתכנן זמן רב את נסיעתו לספרד כדי לצפות במשחקי מונדיאל 1982. תוכניתו מתבטלת כאשר הוא מגויס לשירות בעת מלחמת לבנון. הוא נופל בשבי בידי כוח פלסטיני העושה דרכו לביירות. במהלך המסע בערבות לבנון נרקמים קשרים אנושיים בין כהן לבין שוביו (במיוחד, מפקד הכוח, זיאד), זאת על רקע התעניינותם המשותפת בכדורגל ואהדתם את נבחרת איטליה. ה"שושנה" בסרט הזה הוא משחק הכדורגל. הסרט נע לכל אורכו על הציר המשותף של המושגים "משחק" ו"מלחמה". נדמה כי בכוחו של הכדורגל לגשר על כל המחלוקות. בסצנה בה נכנסת חוליית הפלסטינים יחד עם כהן השבוי בידיהם לבית נטוש בלבנון ממחישה רעיון זה. הגברים מתיישבים בסלון הבית המפואר וצופים בצוותא במשחק המרתק בין איטליה לברזיל. האור, הניחוח והשקט מהשיר "כל שושנה" מקבלים ביטוי בפאר הבית – על הריהוט המפנק והחם, מזרקת המים המרגיעה, חדר האמבטיה הריחני ואורות המרקע המקרינים על הצופים המאוחדים באהבת המשחק. כאשר נבחרת איטליה מבקיעה שער, מזנקים בשמחה כהן וזיאד, ולרגע כמעט מתחבקים. ידיהם נשארות תלויות באוויר, כאשר הם חשים מבוכה מעצם האפשרות להניח בצד את המחלוקת הלאומית שביניהם ולהתחבק בטבעיות. בסצנה זו נדמה שהשלום כה קרוב, אך האמת המרה מתבררת בסצנה הבאה בה עובר כהן התעללות בחדר האמבטיה של הבית המפואר. בהמשך, לאחר שכהן נכשל באחד מניסיונות הבריחה, הוא מנסה לפלס דרך אל השפיות של אויביו. בישיבה משותפת סביב המדורה (דימוי לאחוות אחים) מפציר כהן בזיאד שיכיר בכך ש"המשחק נגמר" – "למה אתם הולכים לביירות, זיאד? אין שם כלום. המשחק נגמר". הוא מנסה לשכנע את זיאד: "אנחנו נלך לצבא הישראלי, אני אספר להם עליכם, אני אעזור לכם, אני מבטיח" ומוסיף: "בוא נלך הביתה למשפחות שלנו. מספיק עם גיבורים". כהן קם ומתרחק. לשאלה "לאן?" הוא עונה: "הביתה!" ומתחיל להימלט בריצה. לכאורה, "כה קרוב", אך כאשר הוא נתפס שוב, הוא מבין שחוף המבטחים עוד רחוק. לאחר שזיאד מתיר את ידיו הקשורות, שואל אותו כהן: "מי אתה חושב שינצח?" זיאד שואל: "למה אתה מתכוון?" לאחר שהות קצרה (יוצרת מתח) כהן משיב: "איטליה או ברזיל?" זיאד אומר: "איטליה... כמובן." כהן ממשיך בדיאלוג: "כמובן, אנחנו חייבים לנצח". זיאד חוזר על דבריו: "אנחנו חייבים לנצח". מובן שהדיאלוג הזה מקרב מאוד בין השניים, מה גם שהוא מלווה במחווה סמלית של כהן כלפי זיאד – הוא מעניק לו כרטיס למשחק בו כבר לא יצפו. זיאד שואל: "אתה חושב שאגיע?" וכהן עונה: "בטוח... למחצית השנייה". ואז, כאשר אורות ביירות מנצנצים בסמנם עד כמה היא קרובה, יוצאת החוליה למקצה האחרון בדרך להשגת המטרה. זיאד מתבונן במשקפתו ומצליח לראות מבעד לפתח האוהל הישראלי הניצב לצד מחסום דרכים, שנבחרת איטליה עולה ליתרון 3:2 על ברזיל. ביציאתם לכיוון ביירות, נורים ונפגעים חברי החוליה. ברקע מניף קפטן נבחרת איטליה את הגביע העולמי. זיאד נפגע מירי צה"ל ומפונה מהשטח, כהן חובר לכוח הישראלי ומתכנס בתוך עצמו, מעשן את הסיגריה שלא הספיק לתת לזיאד הפצוע. סצנת הסיום ממחישה היטב את המרחק המתעתע – הקרוב מתברר כרחוק מאוד, איטליה אמנם אלופת העולם בכדורגל, אך במשחק החיים - אי השלום טובע בים האש.

הסרט "לשבור את הגלים" (לארס פון טרייר, שוודיה / דנמרק, 1996) מתאר סיפור אהבה בין בס, אישה צעירה ונאיבית המחלימה מהתמוטטות רגשית בעקבות מות אחיה, החיה בכפר דייגים שבצפון סקוטלנד, ובעלה הטרי יאן, פועל על ספינת קידוח נפט. לאחר מספר חודשים של אהבה טוטלית – רגשית וארוטית, הם נאלצים להיפרד כשהוא חוזר לעבודתו בלב ים. בס מוצאת את המפלט לגעגועיה לאהובה בשיחות עם אלוהים ובתפילות לשובו של יאן. תפילתה נענית באורח אירוני – יאן נפצע בתאונת עבודה, הופך משותק וחוזר לצמיתות לביתו. מסיבות שאינן ברורות לחלוטין (אהבה לאשתו, מחשבה שכך תחייה את אהבתם ותסייע להחלמתו, טשטוש בעקבות תרופות, או פשוט רוע לב) משכנע יאן את בס לקיים מפגשים מיניים עם זרים ולספר לו עליהם. בס התמימה מזדעזעת תחילה מההצעה, אך לבסוף משתכנעת שפעילות הרסנית זו של השפלה עצמית תציל את יאן. ככל שמצבו של יאן מחמיר, כך מקצינה התנהגותה המינית ההרסנית של בס, עד שלבסוף, בניסיון נואש אחרון להצילו, היא מסתכנת במודע ועולה על ספינה שמלחיה כה ידועים לשמצה עד שגם הפרוצות המקומיות מסרבות לבקר בה. בס מותקפת בברוטאליות ומתה מפצעיה. אך הנס לו ייחלה מתרחש – יאן הגוסס מחלים באורח מופלא. הוא תובע את גופת אשתו, אשר פרנסי הקהילה קברו כזונה ודנו לגיהינום. בשעה שהוא משליך את גופת רעייתו לקבורה בים, יאן וחבריו לעבודה זוכים בהתגלות – פעמונים מופיעים ומצלצלים בשמיים – אלו הפעמונים שתושבי הכפר הסגפנים נמנעו מלתלות בכנסייה, אך המסמלים את כמיהתה של בס למזג אמונה והקרבה עם חושניות ושמחה.  

   "זהו סיפור אהבה בו כל הכוונות טובות. סיפור על אנשים ורגשות שאין בו גיבורים רעים רק אי הבנות..." אמר לארס פון טרייר. אכן, הסרט מספר סיפור קורע לב על אהבה והקרבה, אמונה וניסים.    החיבור בין הסרט לבין השיר אפשרי על בסיס הדיון התיאולוגי ביצירות ומתוך בחינת לקיחת הסירה וחציית ים האש כסמל להקרבה דתית. הקרבה היא מושג מפתח במחשבה הנוצרית, בשל אפשרויות פירושה השונות: א) אקט פולחני המאופיין בהעלאת קורבן. ב) הקורבן עצמו ובהשאלה אקט של ויתור ממניעים אידיאולוגיים. ג) אקט של הקרבה עצמית הכרוכה בייסורים לשם תכלית כלשהי.

הפרשנות המסורתית לצליבת ישו, היא שבמותו כיפר, מתוך אהבה וחמלה, על חטאי כל בני-האדם. התפישה הנוצרית המודרנית, שצמחה מן היהדות, מכירה בסבל הפרט כאמצעי לכפרה על פשעי אחרים (בדומה למנהג השעיר לעזאזל המקובל ביום הכיפורים). כך הופך הקורבן לא לדבר הניתן לאלוהים, על מנת לשאת חן בעיניו או לשכך את כעסו, אלא כתמצית מהותו של האל עצמו, אשר מת וקם לתחייה בתהליך נצחי של נתינה עצמית. זוהי תפישת המהות האלוהית כ"הקרבה עצמית של אהבה". האהבה בסרט עשויה להקביל לשושנה בשיר. מבחינתה של בס, אהבתה ליאן מובטחת ונצחית. אמונתה הדתית הטוטלית הופכת אותה למקבילתו של ישו (היא מנהלת דיאלוג ישיר עם אלוהים). באהבתה זו מצויה "הציפור הספירית" במובן של קדושה טהורה, המוכנה לשאת כל השפלה בכדי למנוע מאבק (בס נעתרת לדרישותיו המעוותות של יאן מתוך נאמנות קיצונית). אמונתה הדתית העמוקה, רצינותה המוסרית, טוב לבה, ומעל לכול – הקרבתה העצמית מתוך אהבה – הם שמניעים את העלילה, מחוללים ניסים ומביאים גאולה. מהבחינה הזאת, נדמה שבס מייצגת את הקִרבה המשקרת אל מהות היופי והטוב. אור השושנה, ניחוחה ושקט עליה מגולמים באישיותה הנשגבת של בס. אך יחד עם זאת, התאמת דמותה של בס לדמותו של ישו, מזמינה גם התייחסות אירונית, החותרת תחת אתוס ההקרבה הנוצרי. תמימותה, טוב לבה ומסירותה של בס מעוררים רוע, ברוטאליות וסדיזם. אם יאן, המפעיל אותה, הוא בן דמות האלוהים, הרי שזהו אלוהים פרוורטי ואכזרי, שאיננו ראוי לגודל הקורבן. זהו הקורבן הנשלח במזיד אל ים האש. הוא מוּלך שולל אחר המחשבה כי שליחותו ראויה והמטרה ניתנת להשגה, אך למעשה הוא קורבן לתרמית נפשעת – שסופה טרגי.

סיכום

השיר "כל שושנה" מזמן קריאות שונות, מעצם הישענותו על סמלים הניתנים לפרשנויות מגוונות. עוצמתו של השיר בסיומו המתהפך והמפתיע. אפקט ההפתעה נוצר כאשר נוצרת ציפייה ההולכת ומתעצמת עד שיא אוטופי שכולו יופי ושלמות. אלא שמשמעות המונח ´אוטופיה´, כפי שמופיע ביוונית היא "שום-מקום". זהו הבסיס להתנפצות החלום. השיר "כל שושנה", כמו גם כל הסרטים שהובאו כאן כהצעות להמחשת רעיונות השיר, מתארים את הטרגדיה המסתתרת מעבר למעטה השביר של התקווה המתעתעת. אל לו לאדם לוותר על התקווה הזאת, אך עליו להכיר בכך שלעולם לא תתממש.  

שאול טשרניחובסקי בשיר "שושנת פלאים ברוכת-אל" מדבר על הצורך הבסיסי של בני-האדם למצוא את "שושנת הפלאים" שלהם. שושנה זו עשויה לסמל את היפות בשאיפות האדם: אהבה, הצלחה, סיפוק, תקווה, מימוש עצמי ואושר. שלושת בתי השיר הראשונים מעלים אפשרויות שונות בדבר מציאת השושנה. הבית הרביעי מציג את האיש שמצא את השושנה שלו וזכה לקטוף אותה בזמן ועל כן יתברך, לעומת קללת האיש שלא הכיר את השושנה שיועדה לו והחמיץ את ההזדמנות לקטפה. הבית האחרון בשיר, בדומה לסיום המייאש בשירה של זלדה, מציב את האדם הכושל, זה שלא השכיל למצוא את השושנה, כמי שאין לחייו כל ערך. אדם אומלל זה משול לעיוור שעל חייו נפלה עלטה. טשרניחובסקי, שלא כמו זלדה, אינו מעמיד את השגת השושנה כדבר בלתי-אפשרי, אך בוחר לסיים את שירו באותה קדרות מלנכולית שמשמעה הוא שללא השושנה – חיי האדם נטולי תוחלת. 

ביטוי קולנועי אירוני ל"קרוב" המתגלה כ"רחוק" עד בלתי-מושג, שבצדו העדר תכלית קיומית ניתן למצוא בסרט "בוקר טוב וייטנאם" (בארי לוינסון, ארה"ב, 1987) כאשר תמונות זוועה ממלחמת וייטנאם חולפות על רקע השיר WHAT  A  WONDERFUL  WORLD בביצוע לואיס אמסטרונג. זהו מעין קליפ אימתני המציג את הפרדוכס של המלחמה על שגרת החיים המתנהלת בצילה. סצנה זו מיטיבה להמחיש את הפן הפוליטי שבשיר "כל שושנה".

בנוסף לכך, ניתן לחזות בהמחשה אירונית דומה בסרט "טריינספוטינג" (דני בויל, אנגליה, 1996), שם מוצג מארק רנטון ("רנטס") המכור להרואין, כאשר הוא נכנס להלם ומתעלף לאחר שהזריק מנת סם. הטריפ הנוראי אותו הוא חווה מוצג על רקע השיר PERFECT  DAY בביצוע לו ריד. סצנה זו, אחת מהמרטיטות שבסרט ממחישה את רעיון ה"כה קרוב" (במרחק הזרקת הרואין אחת) שמאחוריו, למראית-עין נמצאת "השושנה" (האושר, פתרון כל בעיות החיים), אך המציאות מתגלה בתוך זוועת "ים האש" (התפרקות הגוף, התמוטטות הנפש, התגלמותו הדוחה של "המוות הלבן").

"כל שושנה" הוא שיר של התפכחות מחלום אוטופי. הוא משרטט מהלך רוחני שתחילתו בתקווה גדולה וסופו בהתרסקות כואבת. רק הכרה תבונית ואחראית במציאות קיומית זו, תוכל אולי למנעה.  

מקורות

בר יוסף, חמוטל. "על שירת זלדה". הקיבוץ המאוחד, 1988.
גרץ, נורית. "המלחמה שלא היתה". בתוך: "מבטים פיקטיביים על קולנוע ישראלי". האוניברסיטה הפתוחה, 1998.
שניצר, מאיר. "הקולנוע הישראלי". כנרת, 1994.

 



 


[1] ראה למשל "שפל רוח" מאת רשב"ג.

[2] ניתן להשוות את תפקיד השושנה לתפקיד השושן בשיר "כתנות פסים" למשה אבן-עזרא, שם מגלם השושן את מלך הגן (נציגו הבכיר ביותר של הטבע) על המשמעות הפילוסופית של השיר, לפיה המחזוריות בטבע מקבילה למחזוריות בחיי האדם וכן בייצוג השושן את התהפוכות שבחיי האדם העובר שינויים בחייו משפל לגדולה ולהפך (ראה ארמזים לסיפורי יוסף ויהויכין המקראיים). שם מופיע הטבע במלוא הדרו והאדם נדרש לחגוג את פריחתו המחודשת של השושן, ואילו כאן מתגלה הטבע כאי המוקף בים האש ההרסני והאדם נידון לטבוע בים זה.

[3] "הסוחר מוונציה", מערכה שלישית, תמונה ראשונה.

 

 

דואר נע מנשה, 37810  טל. 04-6189900, פקס. 04-6189922
Blacknet.co.il - בניית אתרים