774
דף הבית >

לא רגעי שנת / שאול טשרנחובסקי

 לא רגעי שנת / שאול טשרנחובסקי

שאול טשרנחובסקי (1875-1943)

שאול טשרנחובסקי נולד בכפר מיכאילובקה שברוסיה בשנת 1875 . בילדותו למד לימודים כלליים ועבריים.בשנת 1896 סיים את בית הספר הממשלתי למסחר והשתלם בכמה לשונות אירופיות וחקר את ספרותן.בהיותו בן 17 התפרסם שירו הראשון "חלומי", ובמלאות לו 24 הופיע קובץ שיריו הראשון "חזיונות ומנגינות". באותה שנה עזב שאול טשרנחובסקי את רוסיה ויצא ללמוד רפואה, תחילה בגרמניה ולאחר מכן בשוויץ. תחום התמחותו היה כירורגיה ומחלות ילדים.בתום לימודיו חזר לרוסיה ועבד כרופא בערים שונות. עם פרוץ מלה"ע הראשונה התגייס ושירת כרופא צבאי בבית החולים במינסק.בשנת 1922 עזב את רוסיה (יחד עם קבוצת סופרים, שבראשה עמד ביאליק) והתיישב בגרמניה למשך תשע שנים. בשנת 1931 עלה ארצה והתיישב בה עד יום מותו ב-1943.טשרנחובסקי כתב שירים ליריים ואפים רבים, סיפורים וכן תרגם יצירות רבות מספרות העולם כגון : "עלילות גלגמש" "אודיסיאה" "אדיפוס המלך" ועוד.

הסונטה "לא רגעי שנת" נכתבה בשנת 1896 בראות המשורר את הים השחור על חופי אודיסה. היא הוכנסה לקובץ שיריו הראשון של טשרנחובסקי "חזיונות ומנגינות" שיצא לאור שנתיים לאחר פרסום הסונטה.

 

תוכן השיר ומשמעותו

 בית א´

בית זה פותח במילת השלילה "לא" המרמזת על קונפליקט בין שתי תפיסות עולם: זו הרואה בטבע כמקום של רוגע ושלווה,מקום שאליו הולכים על מנת להירגע, לעומת התפיסה הרואה בטבע כמקור לעצמה. בית זה מבטא את העמדה הבסיסית של המשורר ביחס לטבע. הוא שולל כל גישה רגשנית המתייחסת אל הטבע כאל עולם של שלווה אליו אפשר לברוח מסערות החיים, אלא רואה בטבע זירת מאבקים מתמדת שיש בה מערכות ניגודים קיצוניים כמו בין מרומי ההרים למעמקי המכרות, בין תהומות השממה לצל העננה, בין החיים למוות.

בית ב´

בית זה מתאר מצב מוגדר בחייו של הדובר . הדובר נתון במצב נפשי קשה במצב ללא מוצא נפשו מדוכאת ,פצעיו זועקים מכאב ותקוותיו נובלות כפרחים בסתיו. במצב זה הולך הדובר אל הטבע כדי למצוא את עצמו. הדובר הולך למקום שבו הוא חוזה במאבק העז המתנהל בין שני הכוחות הראשוניים בעולם, בין  גלי הים לבין הצוקים האדירים המושלגים ("צור אדיר ושב").

 בית ג´

בבית זה מתאר הדובר את תגובתו למראה הנוף המתגלה לעיניו. ההתרשמות מהנוף מתוארת כחוויה חזקה שבאמצעותה לומד הדובר כיצד להיאבק ולא לוותר.הדובר אומר כי לנוכח מראה המאבק הנצחי בין הגלים  והסלעים הוא חש בושה בחולשתו  ובכניעתו  לחיים. הוא רואה את הגלים שאינם נלאים מללחום בסלעים ואינם מתייאשים. למרות כישלונם  - הבא לידי ביטוי בהתמוללותם  אל מול פני הסלעים – הם מתמידים ואינם פוסקים ממאבקם, ונולדים בכל פעם מחדש ("וטור מטור ירום וגל מגל יגבר") והמלחמה נמשכת לעד.

 בית ד´

בית זה מבטא צעד נוסף של אותו גילוי, הפעם מן הזווית של הסלעים. גם הסלע הדומם נאבק. מאבקו הוא בעמידה העיקשת על מקומו, בשמירה על ההדר הגאה של הרמת הראש למרות הכאב.

בבית זה מתאר הדובר את כלימתו מן ההרים. הוא מגלה הערצה לצורים האיתנים, אשר עומדים וסופגים את הגלים המתנפצים עליהם. גבורתם של הצורים,בניגוד לזו של הגלים, היא בעמידתם האיתנה והעיקשת מול הגלים החוזרים ומתנפצים ומכים עליהם. הם סוגרים את ליבם ונושאים את ראשם בגאווה אל מול פני הגלים.

 אמצעים אמנותיים

סוג  ומבנה השיר

הסונטה היא שיר לירי בעל מבנה קבוע. סך השורות בשיר 14 (שיר זה"ב) והן ערוכות בארבעה בתים : שני הבתים הראשונים בני 4 שורות כ"א ושני הבתים שאחריהם בני 3 שורות כ"א (3-3-4-4) .בסונטה קיימת חריזה קבועה. שני הבתים הראשונים נחרזים בצורה אחת ושני הבתים האחרונים בצורה אחרת. חריזה זו מהדקת את הקשר בין הבתים המקבילים (ראשון ושני, שלישי ורביעי).
השיר "לא רגעי שנת" הוא שיר סונטה. החלוקה לבתים והחריזה בבתים מסמנים את החלוקה הפנימית של השיר:

חטיבה ראשונה בתים א´  ב´

חריזה בית א´ : א-ב-א-ב    (ימתקו – הקרב – עמקו – עב)

חריזה בית ב´: א-ב-א-ב     (יזעקו – בסתו – ינאקו – ושב)

 חטיבה שנייה בתים ג´ ד´

חריזה בית ג´: ג-ג-ד     (בסלעים – לרגעים – מגל)

חריזה בית ד´: ה-ה-ד   (בגאונם – והמונם – אל על)

חלוקה מבנית זו מסייעת להבנת תוכן השיר ומשמעותו.בחטיבה הראשונה מציג הדובר את תפיסת הטבע שלו על רקע מצבו הנפשי הקודר, ובחטיבה השנייה מתאר הדובר כיצד המפגש עם הטבע מעצב דרך חיים אחרת, נכונה יותר, דרך של מאבק.השיר מבטא תוכן רגשי נסער, אך המשורר בחר לרסן את הרגש המתפרץ באמצעות שימוש בסונטה - צורה שירית מרוסנת וממושמעת. הריסון הרגשי המובע בשיר מחזק את אמינותו מפני שגם בו יש מאבק של המשורר עם המילים.

 ניגודים

בתיאור הטבע הסוער, משתמש הדובר בניגודים בין גובה ההרים ("מרום שיא הריך") לעומק המכרות ("מכרות עמקו"), בין הגדול והקבוע ("תהומות ישימון") לבין הקטן והחולף ("צל חביון עב"). באמצעות ניגודים אלה מכליל המשורר את הטבע כולו ואף מדגיש את הקיצוניויות הרבות המצויות בו, כמו גם בחיי האדם. קיים בשיר ניגוד בין לחימתם האקטיבית של הגלים לעמידתם הפאסיבית של ההרים. אך גם אלה וגם אלה מהווים מושא להערצת הסופר, בדרך אשר בה הם נאבקים.

 האנשה

בשיר קיימת האנשה של הטבע. בתחילת השיר פונה הדובר  אל הטבע בגוף שני "לא רגעי שנת, טבע, וחלומות ימתקו, רק רגש בך אראה וסערות הקרב". הדובר מייחס תכונות אנושיות להרים "צור אדיר ושב" – הצורים המושלגים מתוארים כבעלי שיער שיבה.עמידתם הזקופה של ההרים אל מול פני הגלים, מתוארת באמצעות האנשה  "יסגירו את לבם וראשיהם אל על..." הסלעים מופיעים כדמויות אנושיות גאות,  הם מסגירים את ליבם וראשיהם אל על.  הדובר מאניש גם את נפשו בתארו את מצבו הנואש "כי תאבל נפשי ופצעי יזעקו"

 מטאפורה ודימוי

הדובר משתמש במטאפורה ודימוי לתיאור  ייאושו וחוסר תקוותו :
    "תקוותי תבולנה" – מטאפורה
     "...כשושן בסתיו" – דימוי


מצלול (עיצור או הברה החוזרים בשיר )
 
בשיר קיימות מספר מילים הקרובות זו לזו בצליליהן:
         לשתי מילים אלה קיימת גם משמעות כפולה
                    רגע- משמעות של יחידת זמן וכן של שלווה ורוגע
                    רגש – משמעות של הרגשה וכן של התרגשות גועשת.
        שתי מילים אלו הדומות בצלילן מבטאות את התפיסות השונות אודות הטבע.

 אונומטופיאה (חיקוי הקולות שהמילה או המשפט מייצגים)

בבית ג´ ובבית ד´ יש ריבוי בעיצורים ל´ ו מ´  אשר יוצרים אפקט הדומה לצלילי הגלים המתגלגלים ולנהמם והמונם של המשברים.

סימני פיסוק
 
כל אחד משני הבתים הראשונים בשיר מהווה משפט שלם ואילו הבית השלישי מסתיים בנקודה פסיק, המצביע על המשך המשפט בבית ד´. עובדה זו תואמת את החלוקה הפנימית  בשיר, כפי שמתקיימת בסונטה (בית ג´ וד´ מהווים חטיבה אחת). בית ד´ מסתיים בשלוש נקודות, המרמזות על חזרה והמשך.

 קונוטציות מקראיות

 1. "אנודה למקום שם משברים...."

-  "אתה ידעת חרפתי ובושתי וכלימתי...חרפה שברה לבי ואנושה: ואקווה לנוד ואין, ולמנחמים – ולא מצאתי" (תהילים ס"ט 21-22)
- "אל תבכו למת ואל תנודו לו (ירמיהו כ"ב 10)

עפ"י מקורות אלו ניתן לראות שמשמעות המילה "אנודה" המופיעה בבית ב´ היא להתנחם.

בשיר קיימות שתי משמעויות למילה "אנודה": לנדוד ולהתנחם.
 (למילה "אנודה" במשמעות של אנדוד ממקום למקום מתקשרות המילים: "למקום שם", "למקום", "צוקיו", "צור" ו"משברים" (במשמעות של גלי הים).למילה "אנודה" במשמעות של אתנחם מתקשרות המילים: "תאבל", "תבולנה", "פצעי", "יזעקו", "ינאקו" "ומשברים" (במשמעות של משבר).)

 2. "אז בושתי מגלים....מצורים נכלמתי"

"בושתי ונכלמתי להרים, אלוהי, פניי אליך" (עזרא ט.) ניתן לראות כי טשרנחובסקי הפאנתיאיסט1, המיר את הפנייה "אלוהי" בפנייה חילונית אל הטבע. אך רעיון אפסות האדם והרגשת דלותו ושפלותו מול הבריאה זהה.

 סיכום  
 
השיר " לא רגעי שנת טבע" הוא שיר המציג את תפיסתו הפנתיאיסטית1 של המשורר המזהה את הישות האלוהית יחד עם העולם והטבע, ורואה בטבע הסוער כמקור כוחו. כל אחד מבתי השיר מכיל פועל אחד אשר מייצג את פעולתו של הדובר הלירי בשיר "אראה",  "אנודה" , "בושתי" ו"נכלמתי". ארבעת הפעלים הללו קובעים את סדר העלילה של השיר ואת שלבי התהליך הנפשי העובר על הדובר ומבטאים את הזיקה שבינו לבין הטבע.

 מן השיר עולות המסקנות הבאות:

 -          על האדם ללמוד את סוד הגבורה מן הטבע הסוער.
 -          האדם חייב תמיד להיאבק ולא להרפות ולהתייאש, גם אם נצחונו אינו נראה לעין.
-          הכישלון אינו אמור לייאש את האדם ולגרום לו להפסיק את פעולתו, אם הוא חושב שהיא נכונה. עליו להמשיך ולפעול, להיות אקטיבי, נחוש בדעתו ומתמיד, כמו 
           הגלים שבזכות התמדתם ינצחו בסופו של דבר את הצורים.
 -         גם כאשר הגורל כבר נגזר, יש לדעת לספוג את התבוסה בעמידה זקופה, ולדעת שגם ניצחון וגם תבוסה הם חלק מחיינו.

 תפיסת החיים העולה בשיר מושפעת מרעיונותיו של הפילוסוף היווני פרידריך ניטשה (1844-1900) שקרא למימוש העוצמה החיובית שבאדם על ידי מאבק עם הסבל. האדם האמיתי מגשים את עצמיותו בדרך של מאבק עם הסבל ועם הקשיים בחייו, וכך הוא מאשר את החיים ומאיר את הצד החיובי שבהם.

 1 פנתאיזם - (מיוונית: פן=הכל, תאוס=אלוהים)  השקפה פילוסופית על אחדות האלוהים והטבע. האלוהים אינו מציאות בפני  עצמו, אלא הוא זהה עם העולם והטבע.

 

מקורות

1.  דוד, יונה. "שירת טשרנחובסקי" , מישלב, תשל"ח.
2.  רובינשטיין, בלהה. "שירים ומה שביניהם". עם עובד, 2003.
דואר נע מנשה, 37810  טל. 04-6189900, פקס. 04-6189922
Blacknet.co.il - בניית אתרים