793
דף הבית >

אני שומע משהו נופל / נתן זך

על המשורר

נתן זך נולד בשנת 1930 בברלין. הוא עלה לארץ ב- 1936 ולמד בגימנסיה "הרצליה".  זך שירת בצה"ל במלחמת השחרור כקצין. עם שחרורו, למד באוניברסיטה העברית פילוסופיה ומדע המדינה. בהמשך למד ספרות באוניברסיטת תל-אביב. בשנת 1955 פורסם ספרו הראשון "שירים ראשונים", אשר סימן מהפך בשירה העברית של שנות החמישים והששים. ביצירתו ביקש זך למרוד במוסכמות הכתיבה שאפיינו את משוררי דור המדינה (בעיקר נתן אלתרמן ואברהם שלונסקי), בכך שפעל למען החלפת שירת המשקל והחרוז בשירה המודרנית בעלת המצלול החופשי, הפטורה מכל קונבנציה תוכנית או צורנית מחייבת. נתן זך משמש כיום כפרופסור לספרות באוניברסיטת חיפה, ולצד כתיבת שירה מקורית, הוא עוסק גם בתרגום ובביקורת ספרותית. נתן זך זכה בפרס ביאליק לספרות בשנת 1982 והוא חתן פרס ישראל לשירה בשנת 1995.מבוא

"אני שומע משהו נופל" הוא שיר לירי המתאר חוויה של איום וחרדה שמעליה מרחפת ההתוודעות הכואבת למוות. לכאורה מדובר באוסף מרכיבים שאין ביניהם קשר ברור: רוח, נאשם, רופא, מורה, תפוח וכו´. הקריאה הראשונה בשיר מעוררת מבוכה נוכח תיאור מציאות מעורפלת ולא ברורה המערבת תחומי דעת שונים (בית משפט, בית חולים, בית ספר), אשר המשותף לכולם הוא שבמקום להפיק תשובות ותובנות המבוססות על ידע וחוכמה, הם מתמצים בהשמעת מילים סתמיות וריקות. נוצרת ציפייה ששאלות קשות יזכו לתשובה, אך היא מיד נשברת בשל כישלון הדוברים השונים להסביר את המתרחש. כתוצאה מכך, נוצרת תחושה חזקה המציגה את הקיום האנושי כאבסורד – האדם נתון בעולם שרירותי, חסר סדר ובלתי-מובן. החיים נדמים לחומר שברירי, אשר קיומו או הכחדתו כלל אינם בידי האדם החלש, וגם לתרבות האנושית אין היכולת להסביר את נושא המוות ולספק כלים להתמודדות עמו.

תוכן השיר ומשמעותו
 
בית א´ – הדובר בשורה הראשונה הוא הרוח: "אני שומע משהו נופל, אמר הרוח". תחילה לא ברור מהו הרוח, אולם בשורה השניה מרגיעה האם את הנער (שלמעשה מופיע לראשונה רק בבית השלישי) – במה שנראה כמו מטונימיה של הרוח לנער, כאילו היתה זו רוח הנער השומעת את הנפילה ונבהלת. יתכן שהשימוש במילה "רוח" בשורה הראשונה מקבילה ל"שום דבר", כלומר ניסיון להפחית את משמעות הנפילה ולהעלים את השלכותיה. אפשרות זאת תיפסל בסוף השיר, כאשר יובהר כי הרוח, זו השומטת את התפוח, היא ייצוג כוח ההרס המטיל אימתו על האדם. 
  בולטת נוכחותה הכפולה של הרוח בבית הראשון כאמצעי הסתרה לאמת הקשה. לכאורה מדובר בנפילה תמימה, שאין להיבהל ממנה. העובדה שהרוח היא גם הגורם המתריע ("אני שומע משהו נופל") וגם הגורם הפוגע, גורם הנפילה ("זה רק הרוח") מלמדת על טשטוש החוויה המתוארת וערפולה.

בית ב´
– דמות השופט (סמל לסמכות בעשיית צדק) מופיעה בבית השני באופן נלעג. אין הוא מסוגל להכריע מי אשם. השאלה מי צודק איננה רלוונטית במציאות שכולם אשמים – "גם אתה אשם וגם הוא אשם". פסיקת השופט ממחישה את מצבו האבסורדי של האדם שנידון לסבל תמידי. האדם נולד אשם ולכן הוא צפוי לסבול כל חייו. תשובת השופט לא מסבירה מדוע זהו גורל האדם (אולי רמז לחטא אכילת התפוח בגן-עדן) אלא רק מחזקת את תחושת חוסר-האונים הנובעת מגורל זה. 
   הופעתו של הרופא מחזקת את חוסר האונים נוכח האבסורד הקיומי. "אדם הוא רק אדם" הוא ביטוי ריק שנוגד את הסמליות שבמדע הרפואה. הדמות ממנה ניתן לצפות להבנת האדם ולהגנתו, עומדת נבוכה מול  סוד קיומו האבסורדי של האדם בעולם. גם הרופא שמייצג את המדע וההיגיון, עומד מול חידת הקיום ללא תשובה ולכן בהסברו הסתמי הוא מותיר את בני המשפחה בתדהמה. ברור כי סופו של האדם למות, בין אם במפתיע ובין אם לא. יתרה מכך, לאדם אין היכולת להתמודד עם המוות. העובדה שהנער שמע משהו נופל (רמז למוות), מעוררת בו את הרצון להבין את פשר הדבר. הנער, מן הסתם, איננו יודע מהו מוות ואמו באופן טבעי מנסה להסתיר ממנו מציאות קיומית זאת. 
   מכאן אפשר לחזות בשלוש נפילות: נפילה אנושית קיומית- מיוצגת בנפילת התפוח כסמל למוות ממשי; נפילה מוסרית- מיוצגת בתמונת השופט הקובעת כי גם התובע וגם הנאשם אשמים ומעצימה את הכשל המוסרי; נפילה מקצועית- מיוצגת בתמונת הרופא הנכשל בהצלת האדם הנופל ובהסבר סיבת נפילתו.

 בית ג´ – הנער מופיע לראשונה בתיאור ישיר. הוא רואה את המציאות הקשה והוא נרגש ממנה מאוד. "אבל מדוע, מדוע, שאל את עצמו הנער, לא מאמין למראה עיניו" – החזרה על המילה "מדוע" מלמדת על התרגשותו של הנער, אשר מועצמת בתדהמה הלופתת את לבו למראה עיניו. הנער, מאוכזב מתשובות נציגי הידע והתבונה (השופט והרופא) שואל את עצמו מדוע – במה שנראה כמו ביטוי עז לחרדה ולחוסר-אונים בעקבות הבנתו כי המוות מצפה לכל אדם ולשאלה "מדוע" אין למעשה תשובה. בני המשפחה הנדהמים ניצבים מול הנער שאינו מאמין למראה עיניו – וכך הופכת חוויית האובדן למשותפת להם.

בית ד´ – הופעתו של המורה, דמות ייצוגית נוספת, מעצימה את הלעג המופנה כלפי נציגי החברה המנסים להתמודד עם שאלת הקיום באופן כה נחות. קביעת המורה כי "מי שאינו גר בעמק גר בהר" היא כה בנאלית וסתמית, עד שהתוספת "קבע... ללא קושי ניכר" רק מגחיכה את דמותו יותר. הנער תוהה אולי על חוסר הצדק בעולם, אך בנסותו לקבל תשובה לתהיותיו, הוא נתקל במורה (סמל הידע) המותיר אותו ללא מענה של ממש. דברי המורה עשויים לרמוז למציאות הקיומית במובנה הפשוט ביותר – מי שאינו חי, הוא למעשה מת. אפשר שהפער בין העמק (הנמוך) להר (הגבוה) מסמן את האפשרות ואולי ההכרח שבנפילה. זוהי קביעה לגמרי לא מספקת למי שמבקש להבין את פשר החיים והמוות בשעה קשה של התוודעות ראשונית להם. 

 בית ה´ -  לאחר כישלון כל נציגי התרבות האנושית להתמודד עם חידת החיים והמוות, לא נותר לאם אלא לנסות להגן על בנה. היא אומנם לא יכולה להשיב לבנה על השאלה "מדוע", אך בכוחה לנסות להסתיר ממנו עובדות קיומיות שקשה או בלתי-אפשרי להתמודד עמן. הרוח, אותו גורם ששמט את התפוח, כלומר הכוח שגרם למוות, יודע את האמת שגם האם יודעת אך מנסה להסתיר מבנה.

 בית ו´
– הבית האחרון הקצר מוקדש לתגובתה של האם שבאין-ברירה נאלצת להתמודד עם הפחד של הנער, לאחר שכל נציגי התרבות נכשלו בכך. גם לאם אין תשובה לשאלת הנער "מדוע", אך בניגוד לשופט, הרופא והמורה שהתחמקו איש איש בדרכו מהתמודדות עם השאלה, היא חותמת את השיר בידיעה הנחרצת "שלעולם, לעולם, לעולם לא יהיה לו מנחם". את הידיעה העגומה הזאת היא מבקשת לחסוך מבנה, לכן היא בוחרת להעלימה ממנו. היא יודעת שאין מנוס מן המוות ואף לא תתכן נחמה, וכל שביכולתה לעשות הוא לנסות להרחיק אמת זאת מבנה הצעיר. היא בוחרת אולי בהכחשה ("שום דבר, זה רק הרוח" – בית א´) או בהדחקה ("מה שהעלימה מבנה האם" – בית ה´), ובכך למעשה מחזקת את תחושת האין-אונים נוכח המוות המבעית, זאת במקום הניסיון המזויף והנלעג להסביר את שאינו ניתן להסבר – מעשה ההופך את השופט, הרופא והמורה למגוחכים. בניגוד לתשובותיהם הפסקניות (ומשום כך המקוממות) של אנשי המקצוע ה"מומחים", בולטת האם ברכות, בצניעות וברגישות המתחשבת שלה, בניסיונה להגן על בנה מפני ההתוודעות למציאות הקשה.

מבנה השיר
השיר בנוי בצורה מעגלית. המעגל החיצוני מכיל את ניסיונות האם להגן על בנה (א´ + ה´).
המעגל האמצעי מכיל את בעלי המקצוע המספקים את הסברם למצבו של האדם בעולם ( ב´ + ד´).
המעגל הפנימי מכיל את השאלה היסודית שמעלה הנער – היא שאלת החיים והמוות – "מדוע?" (ג´).
כיחידה נפרדת, מחוץ למעגלים, עומד הבית האחרון המכיל את האמת המרה – אין נחמה!

אמצעים אומנותיים
 
סמל – התפוח הנופל מסמל את נפילת האדם (המוות). הרוח מייצגת את וודאות המוות, כלומר את כוח הגורל שהוא חזק יותר מכל ניסיונות האדם להתגונן מפניו, והוא אשר כופה את המוות.

אלוזיה (ארמז) – בשיר "אני שומע משהו נופל" קיימת אלוזיה לשיר הילדים: "רוח רוח רוח, בפרדס נפל תפוח / הוא נפל מראש העץ, הוא נפל והתפוצץ..." – לאלוזיה זו תפקיד כפול: מצד אחד היא נועדה לרכך את ההתמודדות הבלתי-אפשרית עם המוות ולהציגו באופן תמים וקל במידת האפשר, באמצעות יצירת האסוציאציה לשיר הילדים. מצד אחר, זוהי אלוזיה המעוררת אירוניה, משום שבטבע מסמלת נפילת התפוח את בשלות הפרי ואילו כאן זהו סמל לכיליון האדם. הפער בין המשמעות של שיר הילדים הקליל לבין המשמעות של שיר המבוגרים הנוגה – יוצר אירוניה חריפה.

מטאפורה -  "מי שאינו גר בעמק גר בהר" – בדברי המורה אין התייחסות ישירה למוות, אך מופיע בהם עיקרון לוגי אשר לפי ההקשר ניתן לייחסו לשיר. מי שאינו מצוי במצב א´ – מצוי במצב ב´, כלומר, מי שלא חי הוא מת ומי שלא מת הוא חי. זוהי מטאפורה המעוררת תחושה אירונית, שהרי לא צריך להיות מורה לידיעת הארץ בכדי לייצר הבחנה שטחית ורדודה כזאת, ובהשאלה הכוונה היא לניסיונו הנלעג של המורה (סמל הידע) להסביר את פשר המוות, ללא הצלחה כמובן. 

חזרות – המילה "מדוע" חוזרת ברצף בבית השלישי ובכך מחדדת את תמיהת הנער הניצב לראשונה מול גילוי המוות. במילה זו מגולמת כל אי-ההבנה המאפיינת את העיסוק המתסכל בשאלת המוות. המילה "לעולם" חוזרת שלוש פעמים בבית הסיום ומדגישה כי לא רק שאין תשובה לשאלת היסוד "מדוע?" אלא יתרה מכך, האדם נידון לחיות באי-ידיעה מתסכלת זאת לעולם. ההדגשה של המילה מעצימה את האווירה הקודרת הנובעת מהאמת המרה שלמוות לא תהיה נחמה. 

הקבלות – השיר מכיל מלים רבות בעלות קונוטציה ברורה למוות: "נופל", "בני המשפחה הנדהמים", "שמט", "מנחם" – כל אלו מעצימים את חוויית ההתוודעות למוות והעמידה הכושלת מול אי-הבנתו.

אירוניה – השיר מציע התמודדות אירונית עם שאלה בסיסית שהאדם ניצב מולה חסר-אונים. נתן זך נמנע מניסיון (כושל במהותו) לספק הסברים מלומדים לתופעת המוות. בבחירתו לגייס את השופט, הרופא והמורה למשימה הבלתי-אפשרית הזאת, הוא מבקש בעצם לומר שכל ניסיון להסביר את המוות, לא רק שנועד לכישלון, אלא יש בו משום היהירות והטיפשות. האירוניה מועצמת בעזרת הביטויים "פסק" (השופט), "הסביר" (הרופא), "קבע" (המורה) שרק מעצימים את ייצוגם של נציגי התרבות והידע בעליבותם המגוחכת. תפקיד האירוניה בשיר לבקר את חוסר הרגישות והניכור השוררים בעולם ולהדגיש את תחושת הבדידות המחרידה של האדם הניצב מול שאלת המוות.

סיכום
 
"אני שומע משהו נופל" עוסק בהתוודעות לחוויית המוות וההכרה בו כיסוד קיומי מרכזי בחיי האדם. המסקנה העולה מן השיר היא שעל האדם נגזר לחיות בעולם אבסורדי, מעצם כך שלא ניתנה לו הבחירה להיוולד ובשל קוצר ידו להבין את פשר המוות. אותו אדם נידון לקיום שברירי ומעורער ובעמידתו הבלתי-נמנעת מול המוות הוא צפוי להיווכח שלעולם לא תהיה לו נחמה.

מקורות
 
 
ברוך, מירי. "הרומנטיקן המר". הוצאת אלף, 1979.
דואר נע מנשה, 37810  טל. 04-6189900, פקס. 04-6189922
Blacknet.co.il - בניית אתרים