803
דף הבית >

גאווה / דליה רביקוביץ

על המשוררת

דליה רביקוביץ נולדה ברמת-גן בשנת 1936. בהיותה בת 6 נהרג אביה בתאונת דרכים והיא עברה עם משפחתה להתגורר בקיבוץ גבע. בגיל 13 עברה לחיפה ושהתה אצל משפחות אומנות. מגיל 17 החלה כותבת שירים. ספרה הראשון "אהבת תפוח הזהב" זכה לשבחים רבים. בראיון עמה אמרה: "שירה קשה יותר לקרוא. מי שקורא שירה צריך להיות מאוהב במלים, הרבה דברים שמפתים אותנו בפרוזה, כמו דמויות, עלילה ותיאורים רחבים לא נמצאים בשירה...". 
   במשך השנים גבר בשירתה של רביקוביץ היסוד הפוליטי-חברתי: "אני עם דמעות העשוקים", הסבירה את עמדתה. שיריה בולטים בעולם הרוחני העשיר המאפיין אותם, ראייתה המקורית את ההוויה האנושית ושליטתה בעברית על מגוון משלביה.
   דליה רביקוביץ היא כלת פרס ישראל לשנת 1998.

 

נושא השיר

השיר "גאווה" עוסק בתהליך שבירתם של סלעים כסמל לתהליך שבירתם של בני-אדם. מהשיר משתמעת מסקנה, לפיה אין קיום שלם ומתמיד של הוויה כלשהי, ושהוודאות הבלעדית השלטת בעולם היא השבירה. טיבה של השבירה מותנה במידה רבה במהות הגורם לה, בקצב תהליך התגלותה ואף באופן ההודאה בקיומה.

מהלך השיר

השיר נפתח בטענת הדוברת: "אפילו סלעים נשברים". היא מדגישה כי השבירה לא נובעת מזִקנה. היא מתפתחת לאט – "שנים רבות" – ונגרמת מסיבה לא ברורה. במהלך השנים, שוכבים הסלעים על גבם במה שנראה כמעין שלווה – "כמעט נוצר רושם של שלווה". הם ממשיכים ברביצתם הדוממת, וכך אין רואים את הבקיעים הנוצרים בהם. הסתרת הבקיעים מתוארת כ"מעין גאווה". הסלעים מונחים במקומם, נתונים בציפייה למי שעתיד לשבר אותם ועדיין לא בא. קפיאתם על הקרקע שנים כה רבות מתרחשת למרות התנועה הרוחשת סביבם – "האזוב משגשג, האצות נגרשות".[1] הים מתקרב ונסוג במחזורים של גאות ושפל, אך הם נותרים במקומם. השינוי מופיע ממקום בלתי-צפוי – כלב ים קטן המתחכך על הסלעים, מוביל לשבירתם המפתיעה. הדוברת מסיימת במסקנתה, שכפי שסלעים נשברים בהפתעה, כך גם אנשים.  

הרעיונות המרכזיים של השיר ומשמעותם

הדוברת והסלעים

נוכחות הדוברת בשיר מסומנת במילים "אני אומרת לך" בפתיחה ו- "אמרתי לך" בסיום. לכאורה, מצמצמת הדוברת את נוכחותה, כדי להתמקד בסלעים. אך מה שנראה כעיסוק באמיתות כלליות, אינו אלא מסווה לוידוי אישי – חשיפה של משהו המסתתר במעמקי ה´אני´. האנלוגיה בין הסלעים לדוברת נסמכת על ביטויים של האנשה, ואלה מתפתחים בהדרגה. תחילה מסמנת ההאנשה נתונים פיזיולוגיים: "ולא מחמת זקנה [...] הם שוכבים על גבם". בהמשך היא מתייחסת למצבים רגשיים-תודעתיים: "שנים רבות עוברות עליהם בציפייה". ברגע השבירה נחשפת עמדת ההזדהות של הדוברת: "ופתאום האבן פצועה". 
   המעבר משימוש בלשון זכר רבים – "סלעים" ללשון נקבה יחיד – "אבן", מסמן שתיאור הסלעים אינו אלא השלכה ממעמקי ה´אני´ אל המציאות החיצונית.
   מכאן מתבררת האנלוגיה בין הסלעים לבני-האדם: "אפילו סלעים נשברים [...] ומה גם אנשים". נראה שהבחירה בסלעים נועדה להמחיש את ודאות השבירה. למרות היותם מייצגים הוויה של כוח, עמידה איתנה במקום בכל חילופי הזמן ותהפוכותיו, ברור מראש שהסלעים עתידים להישבר – וכך גם בני-אדם.

 המצב המדומה

ראשיתה של השבירה נסתרת. לא ניתן להצביע על גורם חיצוני כלשהו הפועל על הסלעים – אפילו הזמן, שאין מי שיכול להתחמק מכוחו המכלה, מוצג כמי שאין לו פגיעה הרסנית בסלעים. אף חילופי המציאות ותהפוכות תנאי החיים אינם מפירים את שכיבתם הדוממת של הסלעים. עמידה איתנה זו עשויה ליצור רושם של גדולה, שכן נדרשת עוצמה רבה בעמידה כנגד הזמן הזורם, על כל תהפוכותיו. 
   אולם הדוברת מבחינה בין מצב נגלה למצב נסתר – בין אמת ודאית לאשליה. מאחורי מעטה השלווה מסתתרת אמת אכזרית: למרות העדר ההשפעות ההרסניות החיצוניות קיימים הבקיעים, אלא שקיומם אינו מודע. לפיכך השלווה והגאווה אינן אלא מצב מדומה.
   למרות השכיבה הדוממת, יש יסוד של קשב ודריכות בסלעים, והם מצפים למשהו מכריע. משך הזמן הארוך מחזק את עוצמת הציפייה: "שנים רבות [...] שנים כה רבות [...] שנים רבות עוברות עליהם בציפייה". אף על פי כן, לא ברור האם מצפים הסלעים למישהו שיבוא וישבור אותם, או למישהו שיבוא ויגאל אותם. המילים: "מי שעתיד לשבר אותם / עדיין לא בא" יכולות להיאמר על-ידי הדוברת (שהיא כמעין מספר יודע-כול) או שזהו ביטוי לתודעת הסלעים שמצפים אולי לטוב, אך מודעים לכוונותיו ועוצמתו של הרע.
   נראה כי הדוברת יודעת את מה שנבצר מהסלעים לדעת: הציפייה הדרוכה תוגשם בצורה אירונית: במקום הביטוי המשיחי "עד שיבוא גואל" היא אומרת "עד שיבוא כלב ים קטן להתחכך על הסלעים / יבוא וילך". במקום ישות מופלאה, מופיע באקראי יצור קטן, חסר-ערך, מתחכך להנאתו על הסלעים, בא והולך. זוהי שבירה בתוך שבירה. השבירה הראשונית (הבקיעים הנסתרים) היתה חלק מן הנוקשות הגאה של הסלעים; לאחריה באה שבירת הציפיות, ובעקבותיה – הפציעה הבלתי-נמנעת.

 שבירת הגאווה

הבקיעים הנסתרים מבהירים כי הגאווה והשלווה מדומות הן. אולם יתכן מצב, שבו החשיפה, השבירה הסופית, תוביל דווקא לגאווה. לעתים הכישלון עשוי להיות ביטוי לגאווה. הכישלון הבונה מבטא את השבירה המאפשרת בנייה מחדש. יכולתו של האדם להישאר גאה גם אחרי כישלון / שבירה מסמנת את העוצמה האנושית.
   הופעתו המקרית של כלב הים הקטן, המתחכך להנאתו, שוברת את ציפיית הסלעים. קיימת אי-התאמה בין משקלה הרב של הציפייה לבין מיעוט ערכו של הגורם האחרון לשבירה. מכאן נובע שלפעמים השבירה נגרמת מפגיעה של דבר "קל" מאוד, ובזאת ניתן ביטוי עז לרגישות ושבריריות נפש האדם.

משמעות כותרת השיר

ניתן להסיק כי לכותרת "גאווה" תפקיד כפול. האפשרות האחת היא לזהות את תכונת הגאווה הטבועה באדם גם כשהוא על סף שבירה. הניסיון הטבעי של האדם להסתיר את חולשותיו הוא הביטוי לגאוותו – "אין הם זזים ממקומם וכך נסתרים הבקיעים". אנשים מעדיפים ליצור רושם של שלווה והם מוכנים להקריב רבות מנוחיותם על-מנת שלא לחשוף את כישלונם ובכך לשמור על מעטה של גאווה. 
   האפשרות האחרת רומזת למחויבות להתמודד עם האמת שסופה להיחשף, והאדם שסופו להישבר, בדיוק כמו הסלע ואפשר שהדבר יקרה כתוצאה מ"פגיעה קטנה" – "כלב ים קטן" ואז תתרחש שבירת הגאווה. 
   כותרת השיר מכוונת להבחנה בין גאווה לגאווה – האחת מתנשאת מעל הראוי לה, כלומר מסתכלת על העולם מלמעלה ומבטאת יחס מזלזל לזולת. זוהי גאווה מדומה שמכסה על ריקות וחוסר-ערך. האחרת נובעת מתוך הכרת-ערך עצמית, ויש בה עמידה זקופה ואיתנה מול קשיי החיים. יש בה גדלות-נפש אמיתית מעוררת כבוד והערכה.
   הפער בין חיצוניות הסלעים (בני-האדם) העומדים לכאורה איתנים מול פגעי העולם לבין פנימיותם החושפת חולשה שסופה במשבר קשה, ממחיש את ההבדל בין הגאווה (כאילו אמיתית)  לבין המציאות החושפת "גאווה" המתגלה כמדומה. 
   בכך מקבלת כותרת השיר משמעות אירונית, שהרי מה שנראה כסימן לגאווה אמיתית, מתגלה במהלך השיר כאשליה בלבד – הגאווה המדומה מסתיימת בשבירה.

אמצעים אומנותיים
 
מבנה – השיר בנוי מיחידה אחת הכוללת שורות קצרות וארוכות לסירוגין. מבנה זה תורם לבניית תחושה המזכירה את תנועת גלי הים, ש"מגיח וחוזר". ההימנעות מחלוקה לבתים ממחישה את הלך-הנפש של הדוברת: מתח נפשי דחוס בתוך מסווה של אורך-רוח. הבית האחד מסמן אמירה אחת כמעין התפרצות שמטרתה להתפרק ממועקה כבדה. לשיר מבנה של מסגרת – השורה הראשונה משמשת כהכנה לקראת השורה האחרונה.

מטאפורה
– השאלת הסלעים לשם תיאור בני-אדם: "אפילו סלעים נשברים [...] ומה גם אנשים". הבחירה בסלעים נועדה להמחיש את הניגוד בין הרושם של אובייקט גדול וחזק לבין המציאות האנושית שמאחוריה מסתתרים חולשה ושבריריות. התהליך שעוברים הסלעים מעמידה איתנה עד שבירה מקביל לתהליך הדומה שעוברים בני-אדם.

האנשה
– תיאור הסלעים בלשון האנשה תורם להיותם משל למצבו של האדם. הסלעים "שוכבים על גבם", "שנים רבות עוברות עליהם בציפייה", "האבן פצועה" – האנשת הסלעים מבהירה כי הקביעה "אפילו סלעים נשברים" איננה רק בגדר שבירה פיזית, אלא גם ובעיקר, שבירה נפשית – כזאת המאפיינת בני-אדם.

ניגוד
– בולט בשיר הניגוד בין הקפיאה על הקרקע של הסלעים – "אין הם זזים ממקומם", "ודומה, הם ללא תנועה" מתוך מאמץ להסתיר את הבקיעים (החולשות, הסדקים הקטנים), לבין הדינאמיות של האזוב, האצות והים – "ואז האזוב משגשג, האצות נגרשות והים מגיח וחוזר" (המציאות המשתנה, הזמן המכלה, הסכנות האורבות). ניגוד זה ממחיש את ניסיונות ההתגוננות של הסלעים (האנשים) מפני אותם שינויי מציאות העלולים להביא לשבירתם. שמירת הגאווה מתבטאת לא פעם בקפיאה במקום מתוך פחד.

מוטיב חוזר
– הזמן: שנים רבות, מי שעתיד, עדיין, עד ש..., ופתאום – ציוני הזמן השונים בונים את מתח תהליך השבירה ומדגישים את היסוד המתפתח שתחילתו בעמידה חזקה וסופו בחשיפת השבירה. 

אלוזיות (ארמזים
) – א) "ואז האזוב משגשג", רומז לפתגם: אם בארזים נפלה שלהבת, מה יעשו אזובי-קיר?" בהקשר לשיר מציע הארמז משמעות רלוונטית – אם גדולים וחזקים נפלו בצרה (הסלעים), איך יימלטו החלשים (אנשים). כמובן ששגשוג האזוב הנו אירוני, משום שהוא רק בגדר הסוואה לקושי הנסתר שסופו להביא לשבירה. ב) "עד שיבוא כלב ים..., רומז לביטוי "עד שיבוא המשיח" – הניגוד בין הציפייה המשיחית לבין כלב הים הקטן קשור בתפישה האירונית של המצב המתואר בשיר: קיום שביר מאוד, גם כשהרושם החיצוני מקרין מעין כוח.

 סיכום

השיר "גאווה" מתאר מהלך סיפורי איטי ומתון מתוך התבוננות רגישה בקורותיהם של סלעים. התהליך המתואר בשיר נע מהסתרה עד לחשיפה. מצב הסלעים מטאפורי למצבם של בני-האדם – אלה גם אלה נתונים בתוך מציאות המזמנת להם קשיים ברמות שונות. ניסיונם לשמר את גאוותם העצמית, מתבטא בהתגוננות פאסיבית מפני רעות העלולות לבוא. הציפייה למשבר נמשכת שנים רבות, ואף שאין ברור מתי הוא יגיע, בואו וודאי. לקראת סיום השיר, עולה תחושת קירבה של הדוברת לאירוע השבירה, כאשר היא מחליפה לשון זכר רבים כללית ("אפילו סלעים נשברים") ללשון נקבה יחיד ("האבן פצועה"). בכך נחשפת הזדהות עמוקה של הדוברת עם הסלעים, ההופכת את השיר לאישי.

   השוואת הסלעים לאנשים מעמידה באור אירוני את מושג הגאווה. מתברר שגאוות האדם שברירית. הוא מנסה בכל כוחו להסתיר את חולשותיו ולהעמיד פני חזק אל מול פגעי החיים, אך כשמגיע יומו להישבר, אפשר שהדבר יקרה כתוצאה מפגיעה קלה, ארעית ומפתיעה. מכאן אולי נרמזת מסקנה כי הגאווה האמיתית, פירושה להתמודד עם המשבר ולהתחזק כתוצאה ממנו, ולא לנסות לברוח ממנו באמצעות ההסתרה והעמדת הפנים המזויפת. השיר מבקש להצביע על מבנה אישיותו של האדם, הנוטה בהחלט להישבר בנסיבות מסוימות, אך למרות זאת להציע גאווה אמיתית – כזאת המאפשרת התמודדות ישירה ואמיצה עם המשבר.

 מקורות
 
ברוך, מירי. "עיונים בשירת דליה רביקוביץ". עקד, 1974.
צדקה, רינה. "שירה חדשה וצעירה". רכס, 1986.
צדקה, רינה. "פרקי ספרות לכיתה ט´". חורב, 1992.
רובינשטיין, בלהה. "שירים ומה שביניהם". עם עובד, 2003.
"מגוון – מדריך למורה". מעלות, 1995.

 



[1] נגרשות = נרגשות ביותר, נסערות.

דואר נע מנשה, 37810  טל. 04-6189900, פקס. 04-6189922
Blacknet.co.il - בניית אתרים