804
דף הבית >

זכרונות חמים / דליה רביקוביץ

בשיר אישי זה פונה הדוברת , בגוף שני אל הקורא או אל אדם קרוב, וחושפת בפניו את תחושת הבדידות והקיפוח שהיו מנת חלקה בתקופות השונות בחייה.
תחושת הבדידות של הדוברת עוברת כחוט השני לכל אורך השיר והיא נמסרת לקורא מנקודת מבט מעורבת של הילדה שחוותה את הדברים ושל המשוררת הבוגרת המוסרת אותם.

הבית הראשון
  מתאר את תקופת הילדות שבה נעדרו מחייה דמויות ההורים. תקופה זו מיוצגת באופן מטונימי על ידי גן הילדים. " תאר לך : רק האבק לווה אותי ולא היה לי מלווה אחר, הוא הלך אתי לגן הילדים והיה מסכסך את שערותיי" .
הדוברת מבקשת מן הנמען "תאר לך" – היא יודעת כי מה שהיא עומדת לספר הוא בבחינת אירוע חריג. בניגוד לילדים בגיל הגן המלווים על ידי הוריהם, לדוברת לא היה כל מלווה מלבד האבק.
האבק נערם על חפץ שאין בו שימוש ונתפס כדבר מלוכלך שרוצים להפטר ממנו, כך הרגישה הדוברת: שונה משאר הילדים ,בודדה ודחויה. גם השימוש בפועל "מסכסך" יוצר אסוציאציה שלילית לפעולה שיכולה להיתפס כחיובית (פריעת השיער מתוך חיבה) . יתכן שפועל זה רומז גם על נפשה המסוכסכת.
בית זה מסתיים בציון זמן "בימי ילדותי החמים ביותר" – גם בימי תקופת הגן, הנתפסת כתקופה המגוננת ביותר, לא הייתה לה כל הגנה, רמז לכך שהימים הבאים יהיו קשים יותר.

הבית השני
מתאר את תקופת הנערות המאופיינת מאוד ברצון להיות שווה בחברת השווים.
"תאר לך מיהו שליווה אותי, ולכל חברותי היה אחר".
תחושת הקיפוח מודגשת באמצעות האנלוגיה הניגודית לחברותיה. בתקופה זו נעדרת מחייה דמות של מלווה- חבר, היעדרות המדגישה את שונותה.
גם בבית זה יש התייחסות לזמן  - חורף: "בחורף, בפרוס ערסלים איומים, והעננים טורפים את צידם"
תמונת החורף המתוארת, מבטאת את עולם הדמיון של הדוברת- הילדה. היא רואה בדמיונה עננים בצורות שונות של ערסלים איומים וחיות טורפות. השימוש במילים "איומים" ו"טורפים" מבטא את תחושת הפחד שהתלוותה לתחושת הבדידות והניכור ומעצימה את הצורך במלווה של ממש: "תאר לך מיהו שליוה אותי ועד כמה רציתי מלווה אחר".

הבית השלישי
פותח במשפט  "זירעוני העצים שקשקו, ולשעה נתאוויתי  לשכון ביחידות עם הרוח" – שורות אלו ממשיכות את תאור החורף מן הבית הקודם ואת תאור האימה והפחד. ברגעים אלו היא מבקשת "לשכון ביחידות עם הרוח" – להיות לבדה עם עצמה, אך זאת רק לשעה, לזמן קצר. ובהיותה עם עצמה היא מנסה למצוא פתרון באמצעות הבריחה אל עולם ההזיות, הזיות המוליכות אותה אל  "בתים אחדים, רטובים מאהבה".
הדוברת הוזה על בתים אחרים, שונים מביתה שלה היבש מאהבה. הרטיבות היא תכונה מנוגדת לתכונת האבק היבש. בעולמה הדמיוני היא כמהה אל כל מה שהוא היפוכו של האבק ושל מה שהוא מייצג- הזנחה, קיפוח ובדידות. והיא אומרת זאת במפורש בסיום הבית: "תאר לך כמה הייתי מקופחת, שזה המלווה היחיד שלי".

הבית הרביעי
  מתאר את עולם ההזיה של הדוברת, עולם העומד בניגוד מוחלט למציאות המעיקה והמאובקת שלה.
"בימות החמסין הייתי מפליגה עד עיר בירתם של הלוויתנים" . גם כאן ההזיה והדמיון קשורים ברטיבות וכן בעצמה וכוח (אוקיינוס – מרחבים, מקום שיש בו המון מים ; ולוויתנים –גודל ועצמה).
בעולמה הדמיוני היא  חשה  "הפקרות מאושרת" . המילה הפקרות היא דו- משמעית. היא  מציינת דבר לא מוסרי, חוסר גבולות וכן מציינת הזנחה (להפקיר מישהו) למילה זו, בעלת הקונוטציה השלילית, היא מצרפת תואר חיובי "מאושרת" . שם , בעולם הדמיון היא חשה אושר, למרות ההזנחה. ומעולם זה היא לא רצתה לשוב "לא רציתי לשוב כל עוד בי רוחי" – כלומר כל עוד יש בי חיים. גם בבית זה יש ציון של זמן "ימות החמסין" העומדים בניגוד לחורף הקשה המתואר בשני הבתים הקודמים. הקיץ מסמל חום ואושר שמאפיינים רק את עולמה הדמיוני.

הבית החמישי
מתאר את השיבה הבלתי נמנעת אל עולם המציאות, שיבה קשה ומייסרת הכרוכה גם בהתנכרות החברה אליה: "אולם בשובי הייתי כעורב שנקוטו בו קרוביו העורבים" החברה מואסת בבריחותיה ובשיבותיה של הדוברת אל עולם ההזיות וממנו, ומתייחסת אליה בזרות ובניכור.
דימוי העורב מעלה את הקונוטציה לאגדה התלמודית הבאה:
"ראה עורב שחור אחד שובך עם יונים לבנות. נתקנא העורב ביונים, הזוכות באהבת בעלי הבתים, הלך וטבל את עצמו במי סיד. יצא כולו לבן, ובא אל שובך היונים. חושבו היונים שיונה היא, וברכוהו בקול רם: גרו, גרו. לא יכול היה העורב להתאפק וקרא: קרע, קרע. הכירו היונים את העורב וגירשו אותו מן השובך. ברח העורב וחזר אל חבריו, אך שם, במקומו, כשראו אותו העורבים שהוא לבן – התנפלו עליו במקורים וגירשו אותו למרחקים." (ספר האגדה ביאליק ורביצקי) 
 
השורות המסיימות בית זה ואת השיר כולו מהוות סגירת מעגל "ולא היה לי שום מלווה, ורק האבק ליווה אותי"
סיום השיר מחזיר אותנו לנקודת ההתחלה ומסמל חוסר מוצא. יתכן כי פנייתה אל הנוכח נובעת מן הצפייה שהוא ימלא את מקום האהבה שחסרה לה כל כך.

אמצעים אמנותיים

האנשה
"רק האבק לווה אותי... הוא הלך אתי לגן הילדים והיה מסכסך את שערותי" – נתינת תכונות אנושיות לאבק מדגישה את עובדת היותו תחליף לא רצוי למלווה אנושי אוהב.

 מטאפורות 
 "בפרוס ערסלים איומים והעננים טורפים את צידם" " – מטאפורה זו מציגה תמונת החורף, שבה באים לידי ביטוי הדמיון והראייה הילדותית של הדוברת. הילדה רואה בדמיונה בשמים ערסלים איומים, מפחידים. ערסל הוא דווקא חפץ שאמור לנסוך רוגע, ומנוחה. אבל בחורף, ענני השמים נראים לה כערסלים איומים וכחיות טרף הרודפות אחרי צידן. 

"בתים אחדים, רטובים מאהבה" – מטאפורה זו מציינת את משאלת ליבה של הדוברת לבתים אחרים, שונים מביתה שלה, המלאים בחום באהבה. תכונת הרטיבות היא התכונה המנוגדת לתכונת האבק – היובש. 

"לא רציתי לשוב כל עוד בי רוחי" -  השימוש המקובל בניב זה הוא על פי רוב בהקשר של בריחה: "ברחתי כל עוד רוחי בי". מה שמדגיש שעולם החלומות הוא עבורה בריחה מן המציאות, שאליה היא אינה רוצה לחזור. 

דימוי
"הייתי כעורב שנקוטו בו קרוביו העורבים" -  בדימוי זה מדמה הדוברת את עצמה לעורב- ציפור שחורה ובלתי אהודה אשר גם  סביבתה הקרובה מואסת בה.   (נקוטו = מאסו)  

קונוטציה 
דימוי העורב שקרוביו העורבים מאסו בו מעלה את הקונוטציה לאגדה התלמודית שמופיעה בספר האגדה של ביאליק ורבניצקי (ראה למעלה) 

אונומטופיאה 
"זרעוני העצים שקשקו" – הפעל שקשקו הוא אונומטופאי – מייצג את קולות השקשוק, ומטא את תחושת הפחד של הדוברת. 

חזרות
"תאר לך" -  צרוף זה חוזר שלש פעמים בשיר . הדוברת פונה אל נוכח כל שהוא ומבקשת לתאר בפניו את מציאות חייה הקשה, החורגת מגדר הרגיל והמקובל. הפניה הישירה מקרבת את הנמען לעולמה של הדוברת. 
"רק האבק לווה אותי"
 
הכותרת 
"זיכרונות חמים" – צרוף מילים זה יוצר בדרך כלל אסוציאציה לזיכרונות נעימים וטובים, אך לאחר קריאת השיר מסתבר כי משמעות השם – אירונית. אלה אינם זיכרונות חמים ונעימים כלל וכלל, לכל היותר אלו הם זיכרונות צורבים.
 
דואר נע מנשה, 37810  טל. 04-6189900, פקס. 04-6189922
Blacknet.co.il - בניית אתרים