830
דף הבית >

יש עם מי לדבר / שוהם סמיט

 

הסיפור "יש עם מי לדבר" לקוח מתוך הקובץ "לבי אומר לי כי זיכרוני בוגד בי" (1996).

 

תקציר העלילה

גיבורת הסיפור היא אישה המספרת על זיכרון של קשר שהיה לה עם בחור בשם אריק, כשהיתה נערה בת 16. היא מתארת כיצד פגשה יום אחד את אריק, שהיה מבוגר ממנה, והציע לה לצאת איתו. לאחר שנענתה להצעתו, נפגשו מספר פעמים בניסיון להפוך לזוג. עלילת הסיפור מגוללת את ניסיונות ההתקשרות הכושלים בין השניים.

 

המבע הסיפורי

הסיפור כתוב בסגנון של מבע משולב – כלומר, העלילה נמסרת באמצעות שילוב של שתי נקודות מבט: האחת של הגיבורה כנערה בת 16, והשנייה של הגיבורה כ"בוגרת", מפוכחת ואירונית. העובדה שהסיפור מסופר בגוף ראשון – זמן עבר, מאפשרת שילוב מתוחכם של שתי זוויות המבט. באמצעות מבע משולב זה נוצר מבנה סיפורי של רובד גלוי המכסה על רובד סמוי. חשיפת הרובד הסמוי (האמת שמאחורי הקשר "הרומנטי" בין בני-הזוג), מובילה אל הרעיונות הערכיים של היצירה.

 

אפיון הדמויות

המספרת – בת 16, בלונדינית, פרובוקטיבית, תמימה. מצפה לקשר משמעותי עם בחור, משתוקקת לשיחה טובה, למחמאה נעימה, לגילויים של קירבה, לריגוש.

התנהגותה ילדותית, מבולבלת, קלת-דעת. היא לא מבינה את מה שהקורא מבין – היא מנוצלת.

אריק – גבר חסון וגבוה (1.93 מ´), בעל ג´יפ סוזוקי, משקפי ריי באן (גם בלילה), חובב "סרטים חקלאיים" (סרטי אלימות קשים), מתנשא, בעל ביטחון עצמי, כולו פוזה ודאווין. הוא גברי מאוד, כוחני (עובד כמאבטח - "ג´יי אר"), טיפוס צבאי (בוגר סיירת גולני ועדיין משתמש בסלנג צה"לי), גס ובהמי, אגואיסט (חושב רק על עצמו וכיצד לכבוש, כנראה מינית, את הידידה החדשה שלו), נצלן ונהנתן.

 

היחסים בין המספרת לבין אריק

הסיפור עמוס בסימנים המוכיחים את פער הכוונות בין שתי הדמויות. המספרת חותרת לשיחה, בעוד אריק חותר לעשייה. היא רוצה להיות איתו והוא, לעומת זאת, רוצה אותה, לא במובן הרגשי, אלא במובן המוחשי ("להחפיץ" אותה – להפוך אותה לחפץ שלו).

   ביטוי מרכזי לכך ניתן בכל הניסיונות הכושלים שלהם לתקשר. אריק מגיע מעמדה מתנשאת ("הוא אמר שיש לו אלי דיבור רציני וזה לא המקום", "הוא אמר לי שאין לי מה לדאוג מזה שלא ראיתי את הגוף שלו שהיה בתוך הסוזוקי, הוא מטר תשעים ושלוש וכשניפגש אני כבר אראה בעצמי ולא אתאכזב") ואילו המספרת באה ממקום תמים של חיפוש קשר כן, חם ותומך ("היה שקט. חשבתי שעכשיו נדבר והוא ישאל אותי מה דעתי על הסרט ואני אגיד שאני לא כל כך אוהבת סרטים כאלה והוא ישאל אז איזה כן ואני אגיד את כל הבמאים שאני מכירה ושאחרי הצבא אני רוצה ללמוד תסריטאות. אבל הוא לא שאל", "קיוויתי שהוא יגיד לי משהו נחמד אבל הוא נראה לי מרוכז בנהיגה אז חשבתי שיותר טוב ככה כי בכל זאת הוא שתה שש [בירות]").

   ביטוי נוסף לכך ניתן באמצעות הנימה המזלזלת שלו כאשר הוא לועג לה שהיא ילדותית ותמימה בסירובה לשתות אלכוהול. הוא מעדיף שתשתה אלכוהול (וכך תהפוך קלה להשגה) מאשר תשמור על כובד-ראש ותתנהג בצורה שקולה ואחראית. ("הוא שאל מה דעתי שהוא יהיה השומר של הראש הבלונדיני שלי וידאג שאני לא אאבד אותו מהר מדי, אפילו שהוא לא רואה איך בדיוק זה יקרה לי ממיץ").

   בחוסר טאקט משווע, הוא גורר אותה ל"סרט חקלאי" (סרט בו מבתרים בני-אדם) שהוא ההפך הגמור מרכות ורומנטיקה, להם היא כה משתוקקת. בבחירתו בסרט כזה, מסגיר אריק אגואיזם לצד כוחניות וחיבה לאלימות המאפיינים את אישיותו. נוסף על כך מצליח אריק לעורר במספרת רגשות אשם על כך שהיא לכאורה עושה בושות. היא מודעת לכך שאיננה עומדת בציפיות שלו, אך במקום לעמוד על שלה, היא נכנעת ומוותרת. ("שכחתי מזה תיכף כשהתחיל הסרט החקלאי, הייתי עסוקה בלכסות את הפנים שלי כל פעם שמישהו גזם למישהו אחר איזה איבר. מזל שהוא היה שקוע בסרט ולא הרגיש איזה בושות אני עושה").

   שיא שלילי במערכת היחסים בין השניים נרשם לקראת סיום הסיפור, כאשר למראית עין נדמה כאילו אריק נוהג בהתחשבות כלפי המספרת, אך מיד מתברר שמדובר בתחבולה שקופה החושפת את כוונתו האמיתית ("´אז למה את לא מדברת´ אמר אריק כשיצאנו לחושך, כי בינתיים כבר החשיך, ´אני צריך לנחש? עכשיו תקשיבי: עכשיו את תגידי מה מתחשק לך לעשות וזה מה שנעשה, ואם את רוצה אני אקח אותך הביתה אבל לפני זה אני חייב לעבור בדירה להרים משם איזה טלפון, זה ממש שני מטר מאיפה שאנחנו", "זה היה פריגורט אננס ואני אכלתי אותו לבד מול הארונות של המטבח בזמן שאריק היה במקלחת כי פתאום הוא הרגיש "מה זה מסריח ומזיע" ואמר שהוא מוכרח לשטוף את עצמו"). אריק לא באמת מתעניין בהעדפותיה של המספרת, הוא גורר אותה בערמומיות לביתו, והסיפור מסתיים עם יציאתו מהמקלחת כשלגופו מגבת שחורה בלבד. ציון העובדה שאריק מתרץ את הצורך במקלחת דחופה בהיותו "מה זה מסריח ומזיע" רומז באופן סמלי לסירחון הנודף מהתנהגותו ומכוונותיו הנסתרות. זהו גם ביטוי  צורם לקצר התקשורתי המאפיין את היחסים בין השניים.

   סיום הסיפור עם יציאתו של אריק מהמקלחת וקטיעת העלילה בנקודה זו, מותיר תחושה מעיקה שגם כעת לא תיווצר תקשורת של ממש, אלא שהפעם אין הדבר קורה במקום ניטראלי ובטוח עבור המספרת, אלא בביתו הלוכד ועם דמותו המאיימת של אריק.

 

מוטיבים וסמלים

מוטיב הדיבור – הסיפור עתיר בשימושים מילוליים בשורש ד.ב.ר. ("הוא אמר שיש לו אלי דיבור רציני", "הוא אמר שהוא כבר מת שנדבר פייס טו פייס", "בדרך לסרט כמעט לא דיברנו", "אריק שאל אם אני עייפה ורוצה שהוא ייקח אותי הביתה או שנקפוץ לאנשהו שהוא מכיר ונדבר", "אחר כך היה כזה רעש שלא היה אפילו טעם לפתוח את הפה", "חשבתי שעכשיו נדבר והוא ישאל אותי מה דעתי... אבל הוא לא שאל", "אריק אמר שהוא לא יודע מה אתי אבל לדעתו היה אחלה ערב והוא כבר יתקשר אלי ונדבר", "הוא צריך לאסוף איזה חלף ואחר כך אפשר לשבת איפשהו ולדבר", "הוא שאל אותי אם בראש שלי ללכת אתו לפיצרייה ושסוף כל סוף נשב ונדבר כמו בני אדם", "אז מה קורה לך היום שאי אפשר לדבר איתך?", "אז למה את לא מדברת") – מוטיב הדיבור ממחיש את האירוניה של הסיפור. החזרות המרובות על עניין הדיבור מעצימות את השתיקה שבפועל מאפיינת את הקשר בין הדמויות. יש כאן ניסיונות חוזרים וכושלים לדבר, במובן של לתקשר ולהתקרב, דבר החושף את המרחק האדיר בין כוונות השניים. המאמצים של המספרת להגיע לדיבור של ממש, כאמצעי להכרה הדדית והתקרבות, נבלמים שוב ושוב באטימותו של אריק שכלל אינו מעוניין בשיחה. לא באמת אכפת לו מה המספרת חושבת, מרגישה ומעוניינת לעשות. הוא מרוכז במשימה שסימן לעצמו – לכבוש אותה.

מוטיב האוכל – בסיפור יש אזכורי אוכל רבים. כבר בפסקת הפתיחה מופיע הנושא במלים: "ונהגים היו שורקים לי ברמזור וצועקים לי אם אני רוצה לשתות אתם קפה או רעבה למשהו. לאנשים כאלה הייתי אומרת שרק הרגע אכלתי פריגורט מישמיש." בחירת המספרת להציג עצמה באמצעות אזכור פריגורט המישמיש (מוטיב מתפתח בסיפור) רומזת לתמימותה על רקע מציאות אלימה ומאיימת. השריקות, הצעקות והרמיזות המיניות נהדפות באמצעות אותו מעדן חלבי-בריאותי-ילדותי שכביכול מגן על המספרת מפני החיזורים הבוטים אחריה. יחד עם זאת, היא מציינת את היותה "בת שש-עשרה ובלונדינית... מסתובבת ככה ברחובות עם מיני בלי בושה", מה שהופך באופן סמלי את הבחירה במישמיש לאופציה אסוציאטיבית המזכירה "מישמוש". בהמשך, כאשר המספרת יושבת עם אריק בפאב, היא מזמינה מיץ תפוזים. הוא שותה שש בירות ומתפאר בכך "שעד שבע בירות זה לא משפיע עליו." גם בסיטואציה זו משמש המזון (במקרה זה השתייה) סמל לפער בין הדמויות: התמימות ושיקול הדעת שלה לעומת החספוס והיוהרה שלו. למחרת, מוצאת עצמה המספרת כשותפה פאסיבית לישיבה בפיצרייה (למרות שהיא לא אוכלת פיצה), הממוקמת בתחנת דלק וריקה מאנשים (סימן לזילות, נידחות ועליבות המקום שהופך מטונימי ליחסי השניים). "מהתקרה התנפנפו דגלים של איטליה ושל חילות צה"ל, הכול היה מלא תמונות של טנקים וסמלים של כל מיני יחידות וגם העץ של גולני" (כל אלו מסמלים את היקלעותה של המספרת למרחב זר, מנוכר ועוין עבורה – סממני הכוח והתוקפנות בפיצרייה מסמנים את תחום השיפוט הערכי של אריק, "בוגר העץ של גולני").

למרות שהיא רוצה לברוח משם, היא נשארת והתנהגותו של אריק במקום רק מחזקת את המצוקה אליה נקלעה המספרת – "למלצר הוא אמר ´אני אלך על אנשובי ושיהיה עם הרבה גבנ"ץ, ובלי קמצנות´. הוא קיבל אחת ענקית, התנפל עליה... הפה שלו עוד היה מלא גבינה מותכת ואנשובי כשהוא אמר למלצר שהיה אחלה והוא כבר יכול להקפיץ אלינו פעמיים בווריה". תיאור האכילה של אריק תואם את אישיותו. הוא מתנפל וטורף את האוכל כפי שהוא מתנפל ומנסה לטרוף את המספרת. הוולגריות שלו באכילה והתרכזותו האגואיסטית בסיפוק רעבו מסמלים את יחסו כלפי המספרת.

בסיום הסיפור, שב ומופיע הפריגורט. הפעם מתפקד הפריגורט כאמצעי פיתוי. "הוא חשב בקול שזה יעניין אותי לראות את הדירה הזאת ואפילו יש לו פריגורט במקרר, הוא רק לא זוכר אם זה אננס או תות" – לאחר שאריק שבע, הוא מחפש את הדרך להשביע את רעב המספרת. לספק הנוגע לסוג הפריגורט שמחכה במקרר הדירה, עשויה להיות גם כן משמעות סמלית. התות - פרי אדום שצורתו מזכירה לב (רמז לאהבה) או האננס – פרי בעל שטח פנים גס וקוצני שגם מבחינה מילולית מסתיר בתוכו את המילה "אנס". "זה היה פריגורט אננס ואני אכלתי אותו לבד מול הארונות של המטבח" – נראה כי זו הבחירה המתאימה לרוח הסיפור, כי באמת המספרת ניצבת אנוסה (לא פיזית, אלא רגשית) בדירתו של אריק, ממתינה בודדה מול ארונות (רמז למוות) המטבח (רמז ל"טבח"), במה שנראה כמו מעשה אונס העומד להתרחש בקרוב.

סמל בובת הברבי בשובם מהפאב, מבחינה המספרת שאריק מרוכז בנהיגה, ולמרות שקיוותה שידברו במהלך הנסיעה היא מודעת לכך ששתה שש בירות ומוטב לשתוק. "נדבקתי לחלון וחשבתי שעכשיו שהרדיו לא מפריע לרוח היא יכולה לנשוב ולעשות רעש כמה שהיא רק רוצה וגם להזיז את מה שתלוי מהראי, בובת ברבי עם שיער בצבע כמו שלי, אבל חלק מקלות, שערות שמגיעות לה בדיוק עד התחת, ראו בדיוק עד איפה הן מגיעות כי מישהו הוריד לה את הבגדים. איך שהפלסטיק של הגוף שלה היה ורוד" – זהו תיאור מקביל שיש בו השלכה ברורה של בובת הברבי על דמות המספרת. היא עצמה מדווחת על הדמיון בשיער, ומובן שמעבר לחיצוניות, יש כאן גם דמיון מהותי, שהמספרת לא מודעת לו. בובת הברבי העירומה משקפת את כוונותיו הנסתרות של אריק. בובת הברבי היא בת דמותה של המספרת, שגם בה רואה אריק סוג של בובה אותה הוא מעוניין להפשיט. בתמונה קצרה זאת יש מסר חד וברור באשר למצבה של המספרת והוא עשוי לשמש כרמז מטרים לצפוי לקרות לה, אף שתיאור זה נעדר מהסיפור.

המלצרית עדינה – בפסקת הסיום של הסיפור, כאשר המספרת צופה באריק היוצא מהמקלחת כשמגבת שחורה (סמל גלוי נוסף לגורל השחור המחכה לה) כרוכה למותניו, היא נזכרת בסטרפלס השחור שלבשה המלצרית שהגישה להם משקאות בפאב – "מוזר שדווקא המלצרית הזאת נחרתה לי בראש. אפילו אני יודעת איך קראו לה, עדינה, אני זוכרת את הקול של הברמן צועק את השם הזה." סיום זה מסמן את האכזבה שחווה המספרת. ניתן להסיק שהיא בסך-הכול רצתה קשר רומנטי הבנוי על עדינות, אלא שבמקום עדינות היא סופגת צעקנות, כוחנות, שתלטנות וגסות והופכת בסיום קורבן לניצול.

*  למרות שסוף הסיפור פתוח, ולא ברור מה עומד להתרחש עם יציאתו של אריק מהמקלחת, הסיום מותיר טעם מר. ברור לחלוטין שמשהו טוב כבר לא יצא מהמפגש הזה. הכשל התקשורתי כה מובלט וצורם לאורך כל הסיפור, עד שמובן שאין שום סיכוי ליצירת זוגיות חיובית כאן.

כותרת הסיפור

כותרת הסיפור אירונית. כותרת הולמת להתפתחות העלילה היתה צריכה להיות "אין עם מי לדבר", אלא שהבחירה בכותרת אירונית נועדה להצביע על התמימות ועל העיוורון שמאפיינים את המספרת. היא רוצה להאמין שיש עם מי לדבר, היא חותרת לאורך כל הסיפור לדיבור המשמעותי שייתן ערך לקשר שלה עם אריק, אך למעשה אין עם מי לדבר.

   שם הסיפור הוא כשמה של תוכנית רדיו בגלי צה"ל שבה מאזינים למאזינים. על אריק נאמר בסיפור ש"גלי צה"ל הוא לא קולט" – מה שמחזק את המסקנה שבקשר המעוות הזה – אין עם מי לדבר.

   אפשר שהכותרת מכוונת אל האפשרות של המספרת (בשליחות הסופרת) לדבר עם הקוראים. הדיבור עם הקוראים מגיע לשיאו בשתיקה המשתררת בסיום הסיפור. האפשרות למעשה האונס שאולי מתרחש בסיום מתחזקת נוכח העובדה ששם נגמרו למספרת המלים. שם לא נדרש עוד דיבור בכדי לבטא את הזעקה המתעצמת בחסות השתיקה.

 

סיכום

"יש עם מי לדבר" הוא סיפור ריאליסטי על ניסיון כושל ליצירת קשר זוגי. העובדה שמדובר בדמויות רגילות, שתהום בלתי ניתנת לגישור פעורה ביניהם, אך באופן שלחלוטין לא מובן לאחת מהן (המספרת), הופכת את הסיפור למרתק וחשוב. התמימות שמאפיינת פעמים רבות נערות צעירות שנשבות במקסם השווא של בחורים "בוגרים ובשלים" היא כל-כך מסוכנת, בעיקר משום שהיא מתעתעת. הכמיהה הטבעית למימוש פנטזיות רומנטיות מעוורת אנשים בוגרים, ועל אחת כמה וכמה, צעירים. קריאה פשוטה בסיפור איננה מסגירה את המציאות האפלה הרוחשת תחת פני הקרקע. רק התעמקות בהתפתחות העלילתית והתעכבות רגישה על הרמזים הסמליים המוטמנים לאורך העלילה מסגירות את הבעיה בה דן הסיפור.

  

   קריאת הסיפור עשויה לזמן דיון בשאלות של יחסים ומאבקים בין המינים, שמירה על גבולות (מה מותר ומה אסור) בהתהוות קשר זוגי, הסכנות הכרוכות בחשיבה רומנטית תמימה, מיפוי סוגים שונים של קשר בין-אישי והשתתתו על שוויון וכבוד, או לחילופין, על שתלטנות וניצול.   

 

חומר עזר

גוטליב, שרי. על הסיפור "יש עם מי לדבר", אתר אינטרנט: חדר מורים ארצי לספרות.

 

 

 

דואר נע מנשה, 37810  טל. 04-6189900, פקס. 04-6189922
Blacknet.co.il - בניית אתרים