950
דף הבית >

חיזו בטטה / סמי ברדוגו

 

"חיזו בטטה" / סמי ברדוגו

(מתוך: ילדה שחורה, הוצאת בבל, 1999, עמ´ 36 – 49)

על הסופר

סמי ברדוגו, יליד 1970, גדל במזכרת בתיה. בן להורים יוצאי מרוקו, אחד מארבעת ילדיהם של אסתר שעבדה כמנקה במרפאה ומרדכי שהיה פועל במפעל לאריזות פרי הדר. בהיותו  בן 13 התייתם מאביו, שנפטר מסרטן. למד בתיכון האזורי בגדרה, במגמה ביולוגית. שירת בצה"ל בהנדסה קרבית. בוגר תואר ראשון בספרות ובהיסטוריה מהאוניברסיטה העברית. ספרו הראשון "ילדה שחורה" ראה אור בשנת 1999. ספרו השני "ככה אני מדברת עם הרוח" התפרסם ב- 2002 וספרו "יתומים" ב- 2008. זכה בפרס ראש הממשלה לשנת 2006.,

תקציר העלילה

במרכז הסיפור "חיזו בטטה" ניצבות דמויותיהם של האחים אדוארד (המכונה "חיזו" – גזר בערבית) ושמעון (המכונה "בטטה" – תפוח אדמה בערבית) ואמם המופיעה רק בכינויה "חיזו בטטה". השלושה מתגוררים בביתם הדל בעיירת פיתוח עלומת-שם. האם עובדת כמנקה בקופת-חולים ובניה, חיזו בן ה- 16 ובטטה בן ה- 13 מתגייסים לעזרתה בכל פעם שעבודתה נבדקת על-ידי המפקחת. שני האחים כרוכים אחר אמם הדומיננטית, כאשר חיזו מקבל בשתיקה את מרותה ואילו בטטה נוטה לעתים למרוד בסמכותה ולהשמיע קול מחאה.  תפנית בעלילה מתרחשת כאשר האם מפוטרת מעבודתה ומאז אותו יום ניכרת התדרדרות במצבה הפיזי והנפשי. באחד הימים היא נעלמת מהבית, בורחת אל הפרדסים הסמוכים, במה שנראה כמו ניסיון התאבדות בעקבות התמוטטות עצבים. הסיפור מסתיים באשפוזה ורומז לתחילת חייהם העצמאיים של הבנים הנותרים לבדם בביתם.

אפיון דמויות

המספר חיזו
– בן 16, זכה לכינוי "חיזו" ברגע לידתו – "כשנולדתי קרנו עיני [...] בברית המילה הן היו פקוחות לרווחה ולא הנידו עפעף. מאז החליטה אמי שכוחי בעיני, ודאגה להאכיל אותי גזר" (36). העובדה שחיזו מתואר כמי שלא הניד עפעף בברית המילה שלו, עשויה ללמד על אופיו המופנם, המאופק, הרגיש והכנוע – תכונות שיבלטו גם בבגרותו. העיניים והראייה משמשות סמל לאישיותו של חיזו – "אני רואה שש-שש, ככה הראייה שלי טובה, ואני לא חושב שזאת ראייה חדה ובהירה שאף פעם לא מטושטשת, אלא ראייה שכמעט לא שוכחת שום דבר ומצלמת הכל ומקפיאה את הצילומים בתוך הראש שלי" (38). במלים אלו מעיד חיזו על זיכרונו, יותר מאשר על כושר ראייתו.
עניין הראייה יהפוך לאירוני, כאשר יתברר שחיזו לא רואה כל-כך טוב את מציאות חייו. הוא יעדיף להתמקד בזיכרונות חמים של מגע אמו האוהבת, ולא לראות את אותם חלקים לא נעימים, המסגירים אורח-חיים דל ומצוקה קיומית הולכת ומחמירה. מהבחינה הזאת, חיזו הוא מספר בגוף ראשון, שהתבוננותו סובייקטיבית ותודעתו תואמת תמימותו של נער בן 16, שעסוק בהדחקת האמת הכואבת, לטובת שמירת האחדות המשפחתית בכל מחיר.
   חיזו הוא צייתן וסתגלן – מקבל את שליטת אמו בטבעיות גמורה. הוא מסופק ממה שיש לו ומתקומם על המחאה שמשמיע אחיו על איכות חייהם. הוא מקפיד לשמור על שתיקה, כפי שמטיפה אמו, וכך להימנע מלהתמודד עם רגשות מופנמים של בושה – "מה יש לו לאח הזה, מה הוא חושב בראש שלו, שישתוק כבר, למה אלוהים לא לימד אותו לשתוק קצת, למה הוא לא יודע שיש דברים שהם בושה לחיים, שהם בושה לעצמו ולעצמי ולאמא שלנו. לפעמים אני מרגיש שרק בושה הוא עושה לי" (40). בדברים אלו מנסה חיזו להתרחק מכל אפשרות של כעס או תסכול ולהתמקד בדרך החיים שהנחילה לו אמו – דרך השתיקה. מבחינתה כל הבעת מחאה, היא בגדר בושה, לכן יש לשתוק ולקבל את המציאות בהכנעה. מבחינתו, אמו דואגת לכל צורכי ילדיה, ועל כן אין מקום לתחושת קיפוח – "לא הרגשנו שחסר לנו הרבה, כי אמא שלנו עשתה הכל בשבילנו" (40).
   חיזו נתון בקונפליקט פנימי מסובך. מאמו הוא קולט את הבחירה בהסתגרות מהעולם ומאחיו הצעיר הוא קולט את הכמיהה לפרוץ החוצה אל העולם. הוא עצמו, כנער מתבגר, הבכור בבית ממנו נעדרת דמות-אב, מתלבט בין נאמנותו לאמו, מתוך אחריותו לשמש כמחליף האב החסר, לבין רצונו הטבעי להשתחרר ממועקת הבית ולצאת אל חיים של תקשורת עם הסביבה. הוא עד לעימותים בין אמו לאחיו ונקרע בין נאמנותו לאם לבין הזדהותו עם אחיו. מושג ה"בית" כה משמעותי בעיניו ("אוהבים את הבית יותר מכל דבר", "אני שמעון ואמא לא יכולים בלעדיו"), עד שהוא הופך פרדוכסלי ממש – האהבה הטבעית לבית מסתירה או משכיחה את "מה שמתרחש בתוכו בדרך כלל" (44). 
   היציאה מהבית היא אירוע דרמטי עבורו, שכן יש בו כדי לשבור את השגרה האפרורית ולאותת על אפשרות קיום שונה בתכלית. הקטע בו נוסעים האחים לחתונה במונית ספיישל, ממחיש היטב את הניגוד שבין הבית ובין החוץ. הם לבושים יפה, נושאים מעטפה עם כסף למתנה, נוסעים "אל מקום שאנחנו לא מכירים" (42). חיזו מתאר את ההנאה מהדרך, עד כדי כך שהם לא רוצים להגיע – "דרך חלון המונית החיים נראים כל- כך אחרים במקום שהוא לא שלנו" (43). לצד ההתרגשות הרבה, מתגנב ללבו גם הפחד. עול האחריות מעיק עליו – "יש לי פחד שאני לא אחזיר אותו הביתה לאמא" (43). כך נחשפת דמותו המיוסרת של חיזו, אשר לא מסוגל ליהנות אפילו מחירות קצרה לה הוא זוכה מאמו. הוא כה כרוך אחריה, שגם ברגע של מפגש אחר עם העולם החיצון, הוא נותר כבול למחויבות הטוטלית שלא מאפשרת לו לשמוח במעט. 
   לאחר שאמו מפוטרת מעבודתה ומצבה הנפשי מתערער, נאלץ חיזו לעבור שינוי מדמות תלותית מאוד וחסרת ביטחון עצמי, לדמות עצמאית הלוקחת אחריות לא רק על עצמה, אלא גם על הסובבים אותה. חיזו מבחין במצוקת אמו המתעוררת בלילות וסובלת כאבים. לאחר שהיא בורחת ומכריזה בזאת על חדלונה ביכולתה לנהל את ענייני הבית, ניצב חיזו מול האמת החדשה המחייבת אותו לשינוי. כאן יעבור את טקס התבגרותו הרשמי. אמו, שחוותה כנראה התמוטטות עצבים, נשלחת לאשפוז. הוא חותם על המסמכים הרפואיים, ובכך הופך להיות האחראי לגורלה. הוא מכיר בחולשתה, ויודע שכעת הגיע זמנו להנהיג את הבית – "חשבתי איך לשמור על הבית ואיך לסדר אותו כדי שייראה כמו תמיד [...] כבר התחלתי להתרגל לאיך שאני ואיך ששמעון בלי אמא בתוך הבית" (49). 
   סיום הסיפור במילותיו של חיזו: "בטטה לא מאוחר ו... להתראות" (49), מלמד על לקיחת האחריות על אחיו, מתוך ניסיון לעשות זאת אולי בשונה מדרכה של אמו. בכך גם מגיע לשיאו הרעיון לפיו חיזו מלכתחילה נהג כהורה ולא כילד. כל עוד אמו תפקדה, הוא היה נתון למרותה בנאמנות מוחלטת, כעין בעל המתנהל בהרמוניה מלאה עם אשתו. לאחר שאמו עזבה, הוא הופך להיות גם המחליף שלה, ומרגע זה ישמש כהורה לאחיו הצעיר.

 
שמעון (בטטה) – אחיו הצעיר של חיזו, בן 13. "כשנולד אחי שמעון הוא היה בריא וגדול [...] היא הבינה שחשוב להאכיל אותו היטב ובעיקר בהרבה תפוחי אדמה" (36-37) – כך קיבל את כינויו בטטה, שיש בו כדי להצביע על אישיות נוקשה וחזקה יותר מזאת של אחיו. בטטה בולט בהיותו חובב ספורט (ריצה וקפיצה למרחק), בעל אמביציה ותחרותי. בניגוד למשמעות האסוציאטיבית העולה משמו (שמן, אפטי, אטום, טיפש), הוא מתגלה כנער דעתן, ביקורתי, לעתים ממש מרדן, מחובר חברתית, הנראה כ"ילד בריא עם שרירים מאורכים ודקים ברגליו ובידיו" (38). בשונה מאחיו הבוגר, הוא מסתכל לצדדים, בוחן את חייו, מביע תסכול ומתנגד למציאות המוכתבת לו על-ידי אמו. הוא אומר לאחיו: "מה אתה יודע, סקייטבורד זה אחלה, שבת על הים זה הכי טוב, עוף עם גבינה זה טעים אידיוט, חצר עם פרגולה כזאת מעץ זה יפה, אמא שלו הולכת כל יום שישי בבוקר לבריכה בבגד-ים משלה מה אתה חושב" (39). בדברים אלו הוא מביע אי-נחת מדרך חייו עם משפחתו, וחושף את תחושתו "שאולי לאחרים יותר טוב". ברגע של ישירות הוא אומר: "עד מתי נחיה ככה?"(40).
בשונה מאחיו, לא רק שאינו מוכן לשתוק, אלא הוא בוחר למרוד ממש. הוא כועס, הוא צועק, הוא מתפרע – "די. די. מה את שמה לי ביצים שמה, נמאס לי, איפה, איייפה שמים ביצים מתחת למיטה, תלכי קיבינימט עם הביצים שלך, הוא צעק, והוציא גם שני מלונים מתחת למיטה וניפץ אותם על הרצפה ועזב את הבית ויצא" (42). הוא מטיח באמו את הטירוף שלה ללא רחמים. 
   הוא מנסה להאיר את עיניו של חיזו להתנהגות המשוגעת של אמם – "בוקר אחד הוא קרא לי לחדר השינה של אמא ואמר לי, אתה רואה את זה, נקניק סלמי תלוי פה, והצביע על גליל נקניק סלמי תלוי על קולב מאחורי כותנת הלילה של אמא" (44). הוא לא מוכן לייפות את המציאות, או להתעלם ממנה כמו אחיו. 
   כשאמו מתמוטטת ונמצאת בפרדס הסמוך, הוא מגיב בבכי. אז הוא מניח לאחיו הבוגר לנהל את המשבר, ובעזיבת אמו את הבית, הוא מרשה לעצמו לשוב אל מקומו הטבעי כילד - "חיזו אני יוצא לשחק" (49)  ומקבל בשמחה את מרות אחיו הלוקח עליו אחריות.

 האמא (חיזו בטטה) – אישה מבוגרת, קשת-יום, עובדת כמנקה בקופת-חולים, מגדלת לבדה את שני בניה המתבגרים, מקפידה להאכיל אותם בבשר ובירקות, כינויה: "חיזו בטטה" מעיד על זלזול באישיותה (היא כלל לא מוזכרת בשמה האמיתי). היא הגורם הדומיננטי במשפחה. היא מפרנסת לבדה את ילדיה ודואגת לכל צרכם החומרי, מחנכת אותם לסדר, לניקיון ולכבוד בדרך השמרנית והמסתגרת שלה, ולמעשה כמעט כופה עליהם בידוד סביבתי. חיזו אומר עליה: "אמא שלנו לא מכירה ולא מתעניינת באיש מלבדנו [...] היא לא מדברת עם אף אחד" (37). כל מעייניה נתונים לשמירת אחדות המשפחה וכבודה. היא חרדה לדימוי המשפחה בעיני הסביבה – "אתם לא תדברו סתם אל המורים שלכם, רק אם הם שואלים אתכם, אל תתחצפו, ככה לא יחשבו עליכם רע" (38). היא מצליחה להנחיל לבנה הבכור את השקפת העולם המסתגרת, ובהשפעתה, הוא חרד מאוד לדימוי החברתי שלו ושל משפחתו ובוחר בעיקר לשתוק.
   היא מפגינה דאגה כלפי בניה: "בטטה שלי תיזהר אתה תיפול" (38) וחרדה קיומית המובילה אותה לאגור מזון מתחת למיטתה. היא מגייסת את בניה לעבודת הניקיון בכל פעם שהיא עומדת לפני ביקורת המפקחת. כאשר יום אחד היא מפוטרת במפתיע ללא הסבר, מתחילה התדרדרות במצבה הפיזי והנפשי. היא עסוקה בניקיון הבית, אך בלילות מתעוררת, יושבת בסלון ונאנחת. 
   שיאו של המשבר מתרחש כאשר היא נעלמת מביתה אל הפרדסים הסמוכים. כאשר היא נמצאת שם שרועה מתחת לאחד העצים, שמלתה מופשלת וידיה שרוטות, היא אומרת: "אני לא יכולה יותר [...] חיזו בטטה ילד שלי קטן, לא יכולה יותר" (46). בבית היא מטופלת על-ידי שני חובשים שהזעיקה השכנה. השניים כתבו על דף האירוע: "ניסיון להתאבדות" (48). למרות זאת, נשארה האמא בבית שבועיים נוספים, לפני שאושפזה במוסד לחולי-נפש.

שם הסיפור
 
שם הסיפור לקוח מכינוי האם בפי סביבתה: "חיזו בטטה" – חיבור שמות הכינוי של ילדיה אדוארד ושמעון. השם ממחיש את החיבור בין שלוש הדמויות, אך רומז גם לטון מנמיך ולועג.


נושאים המרכזיים בסיפור ומשמעותם

מחאה על מציאות חברתית קשה
– הסיפור מעמת בין מציאות של שגרה אפורה לבין מציאות אחרת, אליה עורגים האם ושני בניה בסתר. מקום ההתרחשות הוא בעיירת פיתוח שבהעדר ציון שמה, הופכת סמל לישובים נחשלים באשר הם. בני המשפחה מזוהים עם עדות המזרח (מרוקאים), והם מייצגים את אותו מגזר חלש הסובל מעוני ומקיפוח ממסדי. העיסוק המרכזי הוא סביב השגת הצרכים הבסיסיים, בעוד אין כל התייחסות לשאיפות אינטלקטואליות או רוחניות כלשהן. הרמיזות היחידות למציאות האחרת מובעות דרך עיניו של שמעון המסתכל לצדדים ורואה שאפשר גם לחיות אחרת. הוא לא צר-עין ובוודאי גם לא חמדן, ואם הוא מביט בקנאה בבעלי סקייטבורד, או באנשים אחרים הנופשים בים או בבריכה, מן הסתם מעיד הדבר על הדלות החומרית והנפשית בה הוא חי. כאן מתפצלות דרכי האחים בסיפור – בעוד חיזו הבכור סבור שהבעת מחאה ותסכול היא בגדר מעשה מביש, מתיר לעצמו אחיו הצעיר לכאוב ללא בושה על הגורל שנגזר עליו.
   הערגה למציאות אחרת מתבטאת בסצנת היציאה לחתונה. חיזו המספר רואה את אחיו כ"נסיך קטן שיוצא מהמבצר שלו אל העיר הגדולה" (43). השניים נוסעים במונית ולזמן קצר הם מתנתקים מהוויית המחסור, לטובת רגעים של קסם נוכח המקום שאינם מכירים. בשובם הביתה, שבה לשלוט המציאות האפורה: "כשאנחנו חוזרים הביתה בלילה וקמים בבוקר [...] אני כבר לא מרגיש את זה ורק רואה את השמעון בטטה הרגיל" (43).
   ביטוי שונה למציאות האחרת ניתן בסיום הסיפור, בשעה שהאם מתמוטטת ובורחת אל הפרדסים. זהו מעין גן-עדן סמלי בו לא צריך עוד להיאבק בקשיי החיים. שם יכולה האם להניח למחויבותה המעיקה לדאוג לצורכי ילדיה, שם היא פטורה אפילו ממחשבה שפויה. כאשר נלקחה משם, נאמר על האם: "התנערה לרגע כאילו התעוררה מאיזה חלום" (47). זהו ביטוי נוסף למחאה העולה מהסיפור, שהרי רק בדרך השיגעון ניתן להתמודד עם מציאות המצוקה הזאת. רק השבירה הנפשית מסלקת את ההונאה העצמית לפיה "הכול בסדר", כאשר הכול לא בסדר. 
   בסיפור מוטמנים מספר רמזים לאותה מציאות של קיפוח שמקורה עדתי. האם חרדה מפני המפקחת המכונה "האשה המפחידה בשביל שלושתנו" (37), זו שבכוחה להכריע את גורל האם בעבודתה כמנקה של המרפאה השייכת "להסתדרות של מועצת הפועלים". החובשים המופיעים לאחר התמוטטות האם וקובעים שמדובר ב"ניסיון התאבדות", מזוהים אף הם כ"סמכות הלבנה בחלוקים" (48) ומזכירים לבנים שהם "חלשים ושבריריים" (48) – "הרגשתי שהם ההוכחה לכישלון שלנו מול החיים" (48). כך מתואר הרס הבית המזרחי בידי ההגמוניה האשכנזית המודרנית. מתוך השבירה הזאת, באה התפכחות, שאולי תאפשר שינוי אמיתי. סילוקה של האם, מחייב את עלייתם של בניה לחזית. זו ההזדמנות שלהם לקום מן הקרשים ולצאת למאבק מחודש על כבודם האנושי והמזרחי.

סיפור פסיכולוגי על דימוי עצמי נמוך במציאות של בושה – דומה כי החוויה המרכזית האופפת את חיי האם ושני בניה בסיפור היא הבושה. השלושה מתנהלים כיחידה אחת, לא תמיד מגובשת, אשר עסוקה בניסיון לחיות את חייה מתוך קבלה והשלמה עם המציאות. השלושה מוצגים כמי שחרדים לשמם הטוב ולאופן בו הם נקלטים בעיני הסביבה. כאן מתפצלות הדרכים: האם נוהגת להסתגר מהעולם, לא יוצאת מביתה אלא לעבודה ולקניות, נמנעת מלדבר עם שכניה, מדירה רגליה מאירועים משפחתיים. היא נוהגת מתוך דפוסים של חרדה, המכוונים אותה לטקסים ריטואליים של שגרה קבועה המבוססת על דאגה קיומית מפני מחסור. היא אוגרת מזון ומקדשת את עבודתה, נמנעת מכל קשר עם הסביבה הנתפשת בעיניה כמאיימת ומסוכנת, ומלאה פחד מפני הדימוי החברתי שידבק בה ובבניה. לבסוף היא נשברת, בורחת אל הפרדסים, משתגעת ומשתחררת מעול העמידה מול עינו הבוחנת של העולם החיצון. 
   חיזו המספר, מתכווץ בבושתו. לפרקים הוא מתבונן באחיו הצעיר בכעס ולפרקים בקנאה. הוא מבחין בשוני ביניהם המתבטא בכך שאחיו מצליח להיות חופשי יותר, מחובר חברתית, ביקורתי ומרדן, בעוד הוא מתנכר לזהותו, ביטחונו מעורער, עסוק בהסתתרות ובהסתרת האמת הלא-נוחה. הוא כלוא בתוך מצב מעיק שלא נראה כי יש ממנו מוצא – "מנסה להאמין שאי אפשר להחליף זהויות ואולי רק שמות או כינויים, שגם הם לא יכולים להשתנות כי הם בתוכנו מרגע שנולדנו ומרגע שאמא שלנו החליטה ככה, כי להחלטות של אמא היה כוח שלא יכולנו לשבור אף פעם" (40). 
   כאן נחשפת התלות האדיפלית שלו באמו. אף שהוא מתבייש בלא מעט מהרגליה וחרד ליחס הסביבה להתנהגויותיה המוזרות, הוא שומר לה נאמנות, במה שנראה כמו ביטול הצורך הטבעי למרוד בגיל ההתבגרות. לעומתו, אחיו הצעיר שמעון ערני למתרחש סביבו, מבין את ה"בעיה" של אמו, ומוחה בתוקף על מה שנראה לו לא נורמלי. הוא לא מוכן לחיות בשקר. הוא מפוכח, ישיר ומשוחרר. בשונה מאחיו הספון בחדרו, הוא אוהב לצפות בטלוויזיה – סימן לרצונו לדעת את המציאות ולהיות מחובר לנעשה בחוץ. גם תגובתו לבריחת אמו לפרדס, מלמדת שאיננו בורח אל מחוזות הכחש וההדחקה. הוא מבין מיד את גודל השבר – "מסתובב סביב עצמו, מזיע בכל הגוף וצועק" (45). 
   ברגעים של חשבון-נפש, משווה עצמו חיזו לאחיו ואומר: "תמיד נורמלי הילד הזה, ואני רוצה לחשוב שגם אני נורמלי, אבל כשאני משווה את עצמי אליו מצלצלות בתוכי סטירות לחי, ואני כבר לא יודע מה זה נורמלי. מה זה נורמלי, קיבינימט?" (41). חיזו מרבה להשתמש במנגנוני הגנה של הכחשה: "לכל זה נוספו גם ההתעוררויות שלה באמצע הלילה [...] שאלתי אותה מה קרה, והיא ענתה לי, שום דבר חיזו, תלך לישון שלא תעיר את שימון [...] לא יודע כמה זמן חיכיתי עד שנרדמתי והתעוררתי בבוקר, ונזכרתי מה קרה בלילה, ומיד הכרחתי את עצמי לשכוח" (45). כאשר הוא לא מסוגל להתמודד עם המציאות, במקרה זה התדרדרות במצבה של אמו, הוא מאלץ את עצמו לשכוח, במובן של למחוק מהתודעה. לאחר שנמצאה בפרדס וטופלה מתאר חיזו: "ראיתי שבאחת השורות כתבו "ניסיון להתאבדות". ידעתי שהם לא מפרשים נכון את כל מה שקרה ושוב הרגשתי שאני לא יכול לעשות כלום מול המילים של הסמכות הלבנה בחלוקים" (48). זהו ביטוי נוסף להכחשה של חיזו שלא מוכן להכיר בכך שאמו הגיעה לשפל כזה, עד כדי רצון ממשי לחדול לחיות. הדחקה: "ורק הייתי סותם לו את הפה ואומר לו, שתוק יא חתיכת בטטה" (39), "ובוקר אחד הוא קרא לי לחדר השינה של אמא ואמר לי, אתה רואה את זה, נקניק סלמי תלוי פה, והצביע על גליל נקניק סלמי תלוי על קולב מאחורי כותנת הלילה של אמא, פה היא שמה נקניק אדי? שאל אותי בגיחוך, תעזוב את זה שימון, תעזוב" (44). הוא מעדיף להתעלם מהאמת שחושף בפניו שמעון, ולכן הוא נוהג בהדחקה – אם לא נדבר על זה, זה לא יהיה. רציונליזציה: "ככה היא לימדה אותנו שצריך חיסכון בחיים, שצריך לחסוך בכל, בבגדים, באוכל, בבריאות שלנו [...] בחיוכים שלה אלינו ובמגעים לא הכרחיים. ולא הרגשנו שחסר לנו הרבה כי אמא שלנו עשתה הכל בשבילנו" (40). הוא כה מפחד להישיר מבט למציאות, עד שהוא מתעטף כולו במסכות של "הכל בסדר" ולבסוף מאבד את היכולת להגדיר "נורמליות". גם את אירוע ההתמוטטות של אמו יעדיף לזכור כ"יום של הפרדסים" – מינוח שכולו הדחקה. מבחינתו, אמו לא ברחה, לא נשברה, לא השתגעה, לא התמוטטה, לא ניסתה להתאבד. ההודעה בדבר תשלום החוב לאמבולנס "ביום של הפרדסים" – היא בו-בזמן סמל לעיוורונו של חיזו למציאות, אך גם הודעה רשמית בדבר האחריות המוטלת עליו כעת. זהו אירוע מכונן מהבחינה הפסיכולוגית, כי מאותו "יום של הפרדסים", חייו של חיזו ישתנו. הוא לא יוכל עוד להיתלות באמו, תוך שהוא עיוור למצבה, אלא ייאלץ לזקוף קומה, להתגבר על הבושה, ולהתחיל לנהל את ענייני הבית, כאשר הוא נושא באחריות לעצמו ולשלום אחיו הצעיר. 

ערך המשפחה – מלכתחילה, המשפחה בסיפור חסרה דמות-אב. אפילו נסיבות היוולדו של שמעון לא ברורות, לאור המידע הניתן בפתיחה: "אמי מגדלת אותי ואת אחי כבר שש-עשרה שנים. אחי בן שלוש-עשרה וחודשיים, קטן ממני כמעט בשלוש שנים" (36). דמות האם דומיננטית ביותר. היא מופיעה ללא ציון שמה אלא בכינויה בלבד: "חיזו בטטה" – עובדה המפחיתה במעמדה, שבכל מקרה נמוך – היא אם חד-הורית העובדת בניקיון לשם פרנסת ילדיה. הערך המרכזי אותו מנחילה לבניה הוא הצורך להילחם על הקיום בשתיקה. מבחינתה הדיבור יכול רק להזיק, לכן מוטב לשתוק. כך הופך ערך המשפחה בסיפור לרעיון אפוף שתיקה. מבחינתה, על ילדיה לקבל את מרותה ללא עוררין. המצב הקיומי דומה למצור, לכן יש להתגייס בהשלמה ולסייע בשמירת המארג המשפחתי. מכאן, חיזו ושמעון מקבלים את דרך ההתבדלות של אמם (הם נוסעים לבד לאירועים משפחתיים), הם מודעים להתעלמותה המוחלטת מהסביבה (ובוודאי מתביישים בכך), הם עוזרים לה בניקיון המרפאה לקראת ביקורי המפקחת המפחידה (בחזרתם יחד הביתה יש ביטוי לאחדות המשפחה), הם עדים לשיגעונות שלה (אגירת מזון מתחת למיטה). חיזו בוחר בקבלה מלאה, בעוד שמעון בוחר במחאה. הוא לועג, צועק ומתפרע. אירוע שבירת הביצים מסמל את שבריריות המשפחה.

המשבר וסוגיית הבחירה בחיים - המפנה בסיפור מתחולל כאשר האמא נשברת, לאחר פיטוריה מהעבודה והתדרדרות מצבה הרפואי. היא בורחת לפרדס, שם מנסה כנראה להתאבד. בשובם הביתה, מתאר חיזו: "אני עמדתי בפתח והסתכלתי על אמא שלי משוחררת מכל מי שלידה, מאיתנו ומכל הבית הזה" (47). ברגעים אלו מבין חיזו את גודל המשבר – "הרגשתי שהיא מתמסרת לשני החובשים, המטפלים החדשים שלה, ואולי מוכנה להחליף אותם בנו" (47). כאן הוא נוכח שאמו שומטת את האחריות שתמיד היתה לה על בניה. בנקודה זו, היא אולי העדיפה למות מאשר להמשיך לשאת בעול החיים הנראים לה חסרי סיכוי. היא איבדה את כוח ההישרדות שלה, תחושה הממולמלת על ידה: "קשה", "לא יכולה יותר" (46). חיזו לא מוכן לקבל את אבחנת החובשים המזהים "ניסיון להתאבדות". למרות זאת, הוא מבין שנקודת משבר זו, היא גם נקודת התקווה, ממנה תתאפשר הבחירה בחיים. כעת נחשף כוחו הפנימי, הוא משתחרר מאמו ומתחזק ברגע שהאחריות עוברת אליו. שקיעתה של האם מתבררת כאמצעי לזריחתו של הבן. הוא מחויב לדאוג לאחיו ולעצמו. דומה כי עכשיו הוא יוכל לנטוש את הבושה, להתנער מעול החיים בצלה של אמו ולצמוח אל מחוז הבחירה השלמה בחיים.

 סיכום

"חיזו בטטה" הוא סיפור המתנהל במקביל בשני מישורים: אישי וחברתי. במישור האישי, זהו סיפורה של משפחה חד-הורית, בה מנסה האם לגדל את שני בניה בכבוד. היא עמלה כדי לספק להם את מזונם, ומשתדלת להנחיל להם את הערכים בהם היא מאמינה: קבלת המציאות בשתיקה והתמודדות עם החיים במונחים של הישרדות. בתוך כך, מזמן הסיפור עימות בין עמדות שונות של הבנים, שיש בו כדי לשרטט את המאבק הבין-דורי. בעוד הבן הבכור מגלה נאמנות מלאה לאמו מתוך נכונות לוותר על צרכיו, בוחר הבן הצעיר במרד, בו הוא מבקש לשנות את אורח-חייו. בבסיס הקונפליקט הזה, ניצבת איתנה - הבושה. זהו מושג מרכזי בסיפור, מאחר וכל בני המשפחה טרודים בשאלת דרך ההתמודדות עם בושה זאת. הבושה, היא גם הגורם המחבר את המישור האישי לזה החברתי. במישור החברתי, ניכר כי הסיפור מציג את דיוקנה של החברה המתנכרת לשכבות החלשות בה. מהסיפור עולה מחאתם של בני עדות המזרח, שחוו קיפוח עם עלייתם לארץ. העובדה שחייהם תלויים ברצונו הטוב של הממסד האשכנזי בולטת בסיפור. כך הופך הסיפור לזעקתם החלושה של המקופחים, שלא נותר להם אלא להילחם על כבודם האבוד. גם כאן עומדות בקונפליקט גישות מנוגדות: זו ה"גלותית" של האם הבוחרת לשתוק ולקבל את גורלה בהכנעה, עד רגע השבירה, לעומת זו ה"צברית" של הבן שמעון, שלא מתבייש להיות חוצפן ומרשה לעצמו למחות ולהתמרד. המספר חיזו קרוע בין שתי הגישות. הוא נאמן לאמו ולדרכה, אך בהחלט מזדהה עם אחיו, המעז לפרוץ דרך שעדיין חסומה עבורו.

  

מקורות

הרציג, שלמה. "אמא, בית, זהות ושאר ירקות". אתר חדר מורים לספרות – משרד החינוך.

ויג, שושנה. "התבוסה של ישראל השנייה". אתר e-mago.

חקק, בלפור. "חיזו בטטה כמשל לזעקה החברתית". אתר e-mago.

קאופמן, מזל. "האור הכהה שמתחת למיטה". אתר חדר מורים לספרות – משרד החינוך.

 

 

  

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

דואר נע מנשה, 37810  טל. 04-6189900, פקס. 04-6189922
Blacknet.co.il - בניית אתרים