972
דף הבית >
 

נושא השיר

השיר "ים הדממה פולט סודות" מתאר דיאלוג פנימי של המשורר על רקע תמונת טבע מיוחדת. באמצעות התגלות העולם בלילה, מגיע הדובר להבנה הנוגעת למעשה יצירתו. הניגוד בין הלילה השחור והמנוכר לבין המעיין הפנימי הטהור ממחישה את נפרדותו של הדובר כאישיות ייחודית וחופשייה מהעולם הכללי. יכולתו להתבטא אומנותית מחייבת אותו לניתוק מכבלי העולם. בזכייתו בכוכב היצירה, הופך הדובר להיות "המשורר" בעל המעמד הנשגב. 

 

תוכן השיר ומשמעותו

בית א´: "ים הדממה פולט סודות / וכל-העולם כולו שותק" -  מתוך השקט נובעת מסתוריות. לא ברור עדיין באילו סודות מדובר ומדוע העולם שותק. מתוך הדממה בוקע קול – זהו קולו של הנחל הרוחש והמפעיל את הרחיים (טחנת מים המוצבת על הנחל ומנצלת את אנרגיית המים להנעת אופנים גדולים, ואלה מסובבים את אבני הרחיים לשם הפקת קמח). מתקבלת תחושה של הימצאות גורם ממשי המונע התמקדות מוחלטת בשקט.

בית ב´: לדממה נוסף כעת מרכיב החושך. יש כאן מעבר מ"ים הדממה" ל"ים המחשכים" באופן המגביר את תחושת המסתוריות. אם ים הדממה תיאר את השמיים זרועי הכוכבים, הרי שים המחשכים הוא המקום אליו נופלים הכוכבים. נפילת הכוכבים מטרידה ומאיימת – היא משרה אווירה של פחד, שמא גם הכוכב של המשורר נופל, ובנפלו מסמל את מות היצירה.

בית ג´: "ובהשתתק כל-העולם, / ארגיש: לבי ער ומדבר" – כאן מגיעה דממה מוחלטת, המאפשרת לשמוע את הלב. הרעשים שהפריעו קודם לכן נעלמו – דבר המוביל להתכנסות ברגשות וליכולת לפתוח בדיאלוג פנימי הרמוני בין הדובר ללבו. "ארגיש: מעיין טהור אחד / הומה אט שם ומתגבר" - זהו דיאלוג המזמן הרגשה מופלאה של מעיין היצירה ההולך ומתגבר.

בית ד´: תיאור המונולוג הפנימי בין הדובר ללבו. "אומר לבי לי בחשאי: בני, חלומותיך באו; נפל כוכב מרקיע - / האמינה – לא שלך הוא." – זהו ביטוי של חרדה נוראה שחש הדובר מול נפילת הכוכבים לים המחשכים. לבו מרגיע אותו שלא מדובר בכוכב שלו שנפל. הלב מעודד את הדובר באומרו לו שחלומותיו יתגשמו.

בית ה´: המשך הדיאלוג הפנימי, בו מבטיח הלב לדובר שכוכבו עוד מאיר בשמיים. "שא עיניך – הנה שם הוא / קורץ, רומז לך נחמה." – כך רומז הכוכב לדובר שמעיין היצירה שלו לא ייבש. הכוכב הקורץ מגן על הדובר ומאפשר לו המשך תהליך של זריחה, יצירה והצלחה.

בית ו´: סיום השיר מעיד על התנתקות המשורר מכל הכוכבים הנופלים והתמקדותו בכוכבו שלו החי והמאיר. "ובהשתתק כל-העולם / אשב אביט אל-כוכבי; / לי אין עולם אלא אחד - / הוא העולם שבלבבי." המשורר זוכה בתחושת רגיעה ותובנה חדשה, לפיה אין לו עולם, אלא העולם שבלבבו. זוהי למעשה היכולת המוחלטת להתנתק מכל מציאות מפריעה, ולהפוך את המציאות הפנימית ליחידה שקיימת. המשורר לא מושפע יותר משום גורם חיצוני. הוא ממוקד כל-כולו בהקשבה עצמית מושלמת לאשר על לבו. כך הופכת יצירתו לצלולה ואותנטית, ומתנקה לחלוטין מקולות מזויפים.

 

אמצעים אומנותיים

לשון ציורית - מטאפורות והאנשה:

v     "ים הדממה פולט סודות" – ים הדממה הוא תיאור ציורי של השמיים המכילים את השקט המוחלט שממנו יכולים להיפלט הסודות, המשמשים כמרכיביו המשמעותיים של השיר.

v     "דומם אל ים המחשכים / כוכב אחר כוכב נופל" – ים המחשכים הוא ניגודו של ים הדממה. אליו נופלים הכוכבים, המסמלים את המזל ואת פוטנציאל היצירה, ונבלעים בחשכת האין. בנפילת הכוכבים נגזר מוות על יצירת המשורר.

v     "לבי ער ומדבר; / ארגיש: מעיין טהור אחד / הומה אט שם ומתגבר" -  הלב מוצג כישות אנושית המתקשרת עם המשורר. הוא מרגיע את המשורר ונוטע בו את התחושה שהמעיין הטהור, המסמל את יכולת היצירה הפנימית שבנפשו, הולך ומתגבר, כלומר מצליח להתעלות על הגורמים המפריעים (רעשי המציאות החיצונית) ומתמלא במימיה הטהורים של היצירה.

v     "שא עיניך – הנה שם הוא / קורץ, רומז לך נחמה" – האנשת הכוכב המסמל את אור היצירה בשמי הדממה. הכוכב האישי של המשורר קורץ לו ורומז נחמה, במשמעות של מרגיע את המשורר ומבטיח לו שהוא עדיין מאיר ולא נפל ל"ים המחשכים".

v     "לי אין עולם אלא אחד - / הוא העולם שבלבבי" – העולם שבלב הוא מטאפורה ליכולת המשורר להתנתק מהעולם הממשי ולהתכנס בעולמו הפרטי והאינטימי – ממנו נובעת היצירה. זוהי תחושה המשרה ביטחון בכך שהיא מלמדת שהעולם האמיתי הוא העולם הפנימי – זה המצוי בתוך הלב.

ניגוד:  הניגוד בין "ים הדממה" לבין "ים המחשכים" מדגיש את חרדתו של המשורר מפני דעיכת יצירתו. האפשרות של נפילת כוכבו מים הדממה אל ים המחשכים, מובילה אותו לעריכת הדיאלוג הפנימי עם לבבו, אשר בסופו הוא מבין שכוכבו נותר זורח והמשך קיום יצירתו מובטח.

אנאפורה: המילה "ארגיש" פותחת שתי שורות רצופות בבית השלישי בשיר. חזרה זו מדגישה את כוחה של ההרגשה ברגעים של דאגה ופחד. היכולת להרגיש את הלב המדבר ואת התגברות מעיין היצירה הפנימי, מעניקה למשורר תקווה וביטחון באפשרותו להמשיך ליצור.

 

סיכום

"ים הדממה פולט סודות" הוא שיר ארס-פואטי החושף את חרדותיו של המשורר מפני רעשי המציאות העלולים לחדור אל מעשה יצירתו ולהורסה. מתוך החרדה הזאת נולדת יכולת מופלאה להתנתק מהעולם החיצוני ולהתכנס בעולם הפנימי ממנו נובע מעיין היצירה האמיתי. ממצב של חשש כבד מפני נפילת כוכב היצירה, עובר המשורר להכתרת עצמו כמי שהתגבר על הסכנה ומצא את הנתיב אל ההשראה הפנימית, אשר ממנה תנבע יצירתו. הניצחון הזה התאפשר בזכות דיאלוג פנימי מוצלח בין המשורר המודאג לבין לבו המרגיע והמעודד.

 

מקורות

הולצמן, אבנר. "חיים נחמן ביאליק – השירים", הוצאת דביר, 2004.

רוגני, חגי. הרצאה על שירת ביאליק – השתלמות מורים לספרות, חיפה 2009.

 

דואר נע מנשה, 37810  טל. 04-6189900, פקס. 04-6189922
Blacknet.co.il - בניית אתרים